בר פלג
בר פלג

אין סמלי יותר מלסיים את העונה הארורה הזו בתיקו 0-0. ואין יותר סמלי גם להיפרד כך מאיצטדיון הפועל על שם האחים בלומפילד. ואם בסמלים עסקינן, אז גם אין סמלי יותר שכל האירועים לעיל התרחשו בדיוק שש שנים אחרי אותו לילה ארור בטדי, אותו לילה שבו הפכה הפועל לאיקרוס המיתולוגי, כאשר עשתה מה שאיש לא האמין שתעשה, הסתנוורה מאורה של השמש והוטחה בחוזקה לקרקע.

מאז אותו היום רובצת עלינו קללה. למכבי היתה זו קללת קשטן ועבורנו זו קללת טדי. מכסת המזל שהיתה לנו אזלה, המחוג מורה 0 ונכנסו לאוברדראפט עמוק. פרט לכמה משחקים באירופה שנכנסו לפנתיאון, לא הגענו לשום הישג.

בשש השנים האחרונות הפועל התבלבלה, הפכנו להיות ההם: אלופי הקיץ, מחליפי מאמנים, רועדים לפני דרבים ובוכים אחריהם, שחקנים נטולי זהות, ניכור בין הקהל לקבוצה ובעל בית אחד מאוד מאוד מנומס ונחמד. וזה לא שהם כבר לא הם, הם נהיו מפלצת של עצמם  זוללי תארים עם תיאבון בלתי נגמר ועננת הזחיחות המקיפה אותם, הגורמת לא אחת לדחייה בהמראות ונחיתות בשדה דב.

בעונת 2011/12, עת "נלחמנו" מול בית"ר סניף קרית שמונה על תואר האליפות, אני זוכר שאבא שלי אמר שאם לא ניקח את התואר העונה זו תהיה בכייה לדורות. הוא זיהה את התהליכים, את מירוץ ההתחמשות הצהוב ואת העתיד לבוא. ואנחנו בוכים, מקווים שזה לא ימשך עוד דורות.

ורק אנחנו בים, עם חול בכפכפים כבר יותר מדי זמןצילום: תומר אפלבאום

שלא יהיה לכם ספק  לצערי, אני ריאלי. אני מסתפק באליפות אחת כל עשר שנים, אבל אם אפשר איזה גביע על הדרך או לפחות קולות של מאבק בהגמוניה הצהובה זה ינעים לי במעט את השהות כאן על האדמה.

את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, ועל הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. בבסיס מהות הקיום של כל אוהד אדום עומד הרבה מאוד רע, ובסיבוב הזה של שש השנים האחרונות, בין גוטמן לגוטמן, עברנו הרבה מאוד רע. כמה רע אתם שואלים? בוא נגיד שאנחנו רשומים בקורות החיים של פרדי דוד.

אז מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם אי הציפייה המשווע לפתיחת העונה הבאה? איך נתמודד עם עוד קיץ חם, לח ומלא בגדולות ונצורות? איך נתמודד עם האכזבות,  איך נתמודד עם הגעתו הצפויה של דמארי לצד הצהוב של הכביש? ואיך נתמודד עם זווית הצפייה באיצטדיון ראש הזהב? הרבה שאלות, מעט תשובות ורק דבר אחד בטוח: אנחנו בים עם חול בכפכפים כבר יותר מדי זמן.

כמאמר השיר, יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם, אפילו רע מאוד. הוא מאמין בגוטמן, סומך על כבירי, תופס מבן רייכרט וחושב שיש שלד לעונה הבאה. ויש אדם שרואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. וזהו שיר סיום, לעונה עגומה ולקראת פתיחתה של עוד אחת כזו. גם אם לא תרכיבו משקפיים ותסתכלו בעיניים פקוחות, תוכלו להבין שיש לנו עוד זמן רב שבו נדשדש. רק אשמח אם נוכל לשחק קצת כדורגל על הדרך ולא לדאוגוסט, אולי יהיה בסדר.

קרדיט: החינוכית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ