בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג האדום

זו הפועל תל אביב, אין פה הפי אנדינג זו קבוצה מתישה

תחל שנה ומשחקיה. והפעם דרבי בגביע הטוטו או סיפור על אהבה וזוגיות בין גבר לאישה ובין גבר לקבוצה. כצפוי בכל הנוגע להפועל תל אביב, הסוף לא היה שמח

3תגובות
שחקני מכבי והפועל ת"א נאבקים על הכדור
ניר קידר

זה היה קיץ הפכפך, אך הוא סוף סוף נגמר וכשאני מזיז הצידה כל מיני הלוואות מאיים באוקיינוס ההודי, חברות קש סיניות וסעיפים בחוזי השחקנים שפוגעים בחופש העיסוק יש מצב שאולי גם יהיה פה כדורגל העונה. ומתוך עננת האופטימיות המתקתקה הזו החלטתי לעשות מעשה שבדרך כלל איני עושה מסיבות קרדיולוגיות וללכת לדרבי טרום העונה בגביע הטוטו. וכדי להוסיף חטא על פשע, החלטתי לא לסבול לבד ולצרף לראשונה אי פעם (מבחינתי לפחות) את בת זוגי, נ'.

כשנפגשנו היא בדיוק חזרה מהעבודה התחילה בלספר לי איך עבר היום שלה, תוך שאנו צועדים בכיכר הבימה נטולת הצל, אני לא כל כך הקשבתי לה והיא לא כל כך אהבה את זה. החום היה בלתי נסבל ועצם העובדה שאנחנו מתחילים לאחר למשחק גרמה לי להתגרד בחוסר נחת. אחרי מספר רגעים פגשנו את י', בדרך כלל זה הוא, מ', ל', אחי ואני שהולכים ביחד למגרש. הם חבורה עוד מהתיכון, אותו המקום, אותם המושבים, כבר יותר מעשור. אני הצטרפתי אליהם בהמשך הדרך אחרי שנות נדודים ברחבי היציע. הפעם עם אווירת טרום העונה הנינוחה ועצם העובדה שלא היה ביקוש רב מידי לכרטיסים החלטתי בספונטניות לקחת גם את חברתי נ' שתרגיש לראשונה בחייה מה זה דרבי.

ושלא יהיה פה ספק, נ' אוהבת ספורט ואפילו שיחקה מספר שנים כדורסל ומעל כל אלו זו אינה הפעם הראשונה שלה באיצטדיון. היא היתה במספר משחקים של הקבוצה ואפילו זכתה לראות את עבדורחימי, עליו השלום, קורע את הרשת של בית"ר ומודה לאלוהיו על אדמת נתניה. היא עוקבת מהבית כשאני באיצטדיון והיא שותפה בין אם היא רוצה או לא למר גורלי כאוהד הפועל. היא מבינה את המימיקות ואת החוקים הבלתי כתובים, היא מכירה את החברים וגם חלק מהשחקנים אבל היא בחיים עוד לא היתה בדרבי.

אני רוצה לחדד. לקחת את בת זוגך לדרבי זה צעד גדול יותר מלפגוש את ההורים שלה או לקנות רהיטים ביחד. בסקאלה הזוגית בתוך המוח המעוות של האוהד האדום, זה נמצא רגע לפני שמאמצים בעל חיים ופסע מהרגע הזה שמחליטים להזדקן ביחד. וזו לא עצם העובדה שלדרבי חוקים משלו, זה לא העניין, זה פשוט שבדרבי יוצא ממך (האוהד) הקוף שאתה מחביא עמוק בפנים, כל מה שאתה מסתיר ממנה ביום יום, כל ההרגלים המגונים, האמונות הטפלות והדברים שאתה שומר רק בינך לבין אלוהיך וחבריך ליציע. גם בקשר החזק והיציב ביותר, דרבי ראשון יחדיו זו אבן דרך.

שחקני מכבי תל אביב חוגגים שער
ניר קידר

אז הצעתי לה להצטרף, היא די התלהבה אם כי חששה מהבלגן והאלימות ביציעים ובצדק. אמרתי לה שזה טרום עונה, שיחסית רגוע ושה"הוא" כבר לא משחק שם אז אני לפחות אגיע קצת פחות חם. הסברתי לה על חשיבות המפעל (גביע הטוטו) המיותר והסברתי לה שזה אמנם דרבי אבל בתכלס זה דרבי לייט: באסה אם נפסיד, אחלה אם ננצח כל השאר בונוס.

היא רצתה לקנות חולצה ופופקורן ושתהיה אווירה של קרנבל ובמקום זה היא קיבלה בידוק בטחוני ארוך (כיוון שיש רק בודקת אחת בלבד בכל כניסה וזו שערורייה בפני עצמה), קרטיב נמס (במחיר מופקע) וריב בין שנינו ברכב בדרך לאיצטדיון מה שהוסיף לאווירה הנפיצה. בדרך לאיצטדיון, לאחר שכבר השלמנו בתיווכו של י', הפלתי את הפצצה והסברתי לה את גודל המעמד אליו נקלעה. אמרתי לה שכולם סומכים עליה, שהיא צריכה להיות זו שתביא את המזל, שהיא הקמע, ושאם לא נובך מקומה לצידנו, לפחות העונה, מובטח.

כשנכנסו פנימה, למקום הנורא הזה בפתח תקווה, מצאנו עצמנו בלב הגוש המעודד. ואנחנו שרגילים לעמוד ולצעוק בשער שבע קצת נלחצנו מתמהיל הזיעה והדגלים שעוד עשוי ללוות אותנו בשנתיים הקרובות. "מה, עומדים כל המשחק?", היא שאלה. "ברור", עניתי לה באופן שלא ישתמע לשתי פנים, "גם אם סופגים, עומדים אין דרך אחרת". הבאתי לה דגל ניילון קטן שהיה מונח על אחד הכיסאות, היא נופפה בו, מנסה להתחקות אחר הקצב של שאר הקהל. בעליית השחקנים לדשא, היא התלהבה מהעוצמה של הקהל, מהכוריאוגרפיה המושלמת והצבעוניות של כל הדגלים הקטנים יחדיו, היא התרגשה ואני איתה, היא מהמשחק ואני מהמעמד הזוגי. היא שמעה את הקללות שחלפו לה ליד האוזניים, באמת שפה קשה, היא אמרה שהאנשים שם מקללים עם כאב בעיניים ושהיא מבינה אותם. היא היתה שם והיא סבלה שם, אתי.

ובעודי מתרגש לי ביני לבין עצמי ברחבי האיצטדיון נשמעה שריקת הפתיחה. וזה התחיל רע, אפילו מאוד. ולאחר שתי דקות בהן אני אפוף בעשן הסמיך של ה"הם" חזרה לי כך פתאום הזיעה הקרה והפלאשבקים לדרבי ההוא מלפני עשור כשקיבלנו שתי חתיכות בחמש דקות וקולו של הקהל שלנו נדם. כמו רובנו ביציע הרגשתי את זה מגיע, אמרתי לה לפני הבעיטה החופשית שתרשום, היא טענה שאני טועה, אחר כך שתקנו יחד עוד עשרים דקות. "איך אתה מצליח לאהוד אותם כל כך הרבה שנים?", אמרה פתאום, "זו קבוצה פשוט נוראית היא לא מצליחה לעשות כלום והורסת כל מהלך". הסברתי לה שכולם חדשים, שעוד יקח קצת זמן להתחבר והיא אמרה לי שהיא שומעת את זה ממני כבר כמה שנים.

שחקני מכבי והפועל תל אביב נאבקים על הכדור
"זו קבוצה פשוט נוראית היא לא מצליחה לעשות כלום והורסת כל מהלך"
ניר קידר

ורציתי שיהיה הפי אנדינג, שנעלה למחצית השנייה  כמו מלוע של תותח, שכוחות האור יגברו על החושך, שהשחקנים שלהם ימשיכו להתעסק בקהל שלנו ושהשחקנים באדום ימשיכו להתמסר בינהם ואולי, גם יצא מזה משהו. אבל כמו בכל מערכת יחסים אמתית ולא כזו שקיימת רק בעולמות הפנטזיה שעל גבי מרקע הטלוויזיה, אחרי בערך עשר דקות הרומנטיקה נגמרה ונשאר רק להעביר את הזמן.  

וכשנגמר המשחק, הלכנו י', נ' ואני לכיוון הרכב שפופים. לאחר פקקים ונסיעה הגענו שוב לנקודת האיסוף בכיכר הבימה, עכשיו כבר היה יותר נעים, והלכנו הביתה בשקט. אני נרדמתי על הספה טובע בעצבים של עצמי ולהבדיל מכל שאר הלילות שאחרי משחקים הפעם היא כבר לא שאלה אותי למה אני ככה או מה קרה. הפעם היא הרגישה כמוני, ולאחר שישנה על זה לילה היא אמרה לי, "זו הפועל, אין פה הפי אנדינג זו קבוצה מתישה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#