בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג האדום

התבוסה בדרבי: נזכור את כולם

את 14 האנשים האקראיים שקוראים לעצמם שחקנים והיו אחראים לתבוסה בדרבי לא נשכח, ולא נסלח להם על הכתם הזה, שיישאר איתם ואיתנו כל החיים

23תגובות
שחקני מכבי תל אביב חוגגים, שחקני הפועל תל אביב מתוסכלים
ניר קידר

המסקנה המתבקשת בעיני מהפוגרום שהתרחש ביום ראשון בנתניה היא שהגיע הזמן, וטוב שקוף ה-0-5 הזה ירד לנו מהגב. אם זה קרה אז ומאז הם רק עורגים כמו גבר בליל כלולותיו לרגע הזה שיגיע שוב מתישהו, בעידן קרויף את גולדהאר זה צריך היה לקרות, לא כך?

הרי עוד כשגידלנו את הכלב ההוא (שמת בטרם עת) ידענו שהם כבר דוגרים על ביצה של דינזואר וכשזו תבקע זה יהיה רע ומר. אנחנו לא עשויים מאותו החומר, אנחנו והם. אנחנו מתרפקים בערגה על נגיחה של דרסיליה או כדור של שחקן ברזילאי שספק עבר את השער והם לא מסתפקים ביתרון מוחץ ומדקה 60 שואגים מהיציע "עוד, עוד". וזה דווקא די מצחיק שזה קרה במשחק הזה, בו לכאורה פערי הרמות לא היו כל כך גדולים, על הנייר ומחוצה לו, הרי כבר היו לא מעט דרבים בעבר בהם הגענו בידיעה שאנחנו הולכים לקבל ארבע חתיכות ושם זה לא קרה.

גם בתקופות ההן, אי שם בעשור הקודם, כששלטנו וזרקנו פעם אחר פעם את שטראובר להסתבך עם הפקקים ברשת השער, לא ידענו ללחוץ על הגז, לא ידענו לדרוס - ולא מתוך ג'נטלמניות, זה פשוט די-אן-איי שונה. פה 1-3, פה 0-2, אפילו 2-4 אבל לא כל כך חד צדדי, לא כל כך מוחץ. וגם אז, באותן שנים, תמיד אבא שלי היה אומר לי שהגלגל יסתובב ושהם יבואו לסגור חשבון וזה יכאב. אבל מי ידע שעד כדי כך? זה קונן בי, ולכן אף פעם לא הייתי מתגרה בחבריי הצהובים יתר על המידה, מתוך אמונה שאולי הם יגמלו לי על זה בבוא העת וירחמו עליי ביום משברי. וגם היום, 48 שעות מאותו ערב נורא, אני לא מצליח להאמין שהגלגל יכול עוד להסתובב מכאן לאנשהו, בטח ובטח שלא לכיוון שלנו, ותקופות כמו הדאבל של 99' כנראה שכבר לא יחזרו, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

"נו אז מה אתה אומר", שאלו אותי חבריי וחבריי לעבודה בשבוע החולף על השינוי בעמדת המאמן. משכתי כתפיי ולא הגבתי. כבר לא נותר לי מה להגיד והאמת שלראשונה בחיי, אין לי גם דעה, ופרט ללהגיד "הוי קבוצתי שלי תראי איך את הולכת פייפן", אין לי הרבה להוסיף. האופטימיות הזהירה שאחזה בי עם תחילת העונה הפכה לאפתיות כאוטית ככל שעוברים המחזורים. ובגלל זה לא כתבתי מאז תחילת העונה, כי פשוט אין על מה ועל מי לכתוב. וזה לא בגלל התוצאות ולא בגלל האכזבות ולא בגלל האצטדיון בפ"ת. זה פשוט בגלל העתיד. כי זה ברור לכל שאם הבקרה התקציבית לא הייתה עושה לנו הנחת סלב, כבר מזמן היינו מתפרקים ומחפשים עצמנו כמו מכבי נתניה בליגה הלאומית. ולא, השמש הקופחת של הליגה השנייה לא מפחידה אותי, אני פשוט פוחד שנהפוך בטעות להיות הפועל חיפה או חמור מכך, הפועל פתח תקווה, ובכך כולם יהיו אשמים - הראל, טביב, כבירי וגם האוהדים.

ליבי היה אתמול עם הילדים שהלכו לבית ספר. אני זוכר גם אותי הולך כך, מבויש ומתחנן לאמא שלי שתאשר לי להישאר בבית, "רק היום אמא", והיא לא נתנה וגם אבא שלי לא, הוא תמיד אמר שאני מגזים. היום אני יודע שהוא פשוט הבין שתבוסה צורבת בדרבי ומפגש עם החברים בבית הספר זה משהו שכל אוהד אדום צריך לעבור, מין מסכת ייסורים שכזו.

אז הייתי שם על עצמי חולצה בצבע סולידי, בטח לא אדום, ומתחנן לאלוהים שאהפוך להיות שקוף או לפחות שאיזה רכב יעלה עליי בדרך לבית הספר, לא משהו רציני, רק שישבור לי איזו אצבע קטנה וייתן לי תירוץ לא להיכנס לכיתה. ואני זוכר את הפלוגות של "ההם", שנזכרו פתאום להיות אוהדים אדוקים, מחפשים אותי במסדרונות בית הספר, מקללים, יורקים וזורקים שקיות מים, והיינו אז אדומים מעטים, אני ועוד שני חברים שאם לא החולצה האדומה גם כנראה לא היינו מתחברים. וגם אז, בעידן קלינגר על הקווים או קלינגר על הדשא, זה לא היה כמו ליל ראשון.

וליבי לא נמצא בכלל עם חבורת האנשים האקראיים הללו שקוראים לעצמם שחקנים, ועמדו פעורי פה על הדשא בכל פעם שהכדור הגיע מצד שמאל. אין לי בעיה עם ההפסד, אם נגזר עלינו לקבל חמש חתיכות אין עם זה הרבה מה לעשות, אבל גם כשאתה מפסיד - בטח ובטח מובס - יש דרך לעשות את זה. וזה לא משנה אם קוראים לך גל שיש או דולי פארסה, כשאתה בדרבי ואתה בפיגור, תרוץ, תגלוש, תשבור את הרגל בניסיון להגיע לכדור, תצא מהמגרש על אלונקה אחרי שבלעת את הלשון, וגם אם תבקיע שער עצמי בטעות תוך שאתה מנסה להרחיק כדור, ליבי יהיה איתך. אבל כשאתה מתחבק עם השחקנים של ההם רגע אחרי התבוסה הגדולה ביותר של המועדון בשנים האחרונות, הרחמים והאמפתיה שלי לא מגיעים לך. קיבלת חמש חתיכות בדרבי? תאסוף את עצמך מהדשא, תטוס לחדר ההלבשה ותקווה בכל מאודך שהאוהדים לא מחכים לך ליד הרכב בוולפסון.

יציע אוהדי הפועל תל אביב בדרבי
ניר קידר

אבל האמת, כפי שזה נראה שלשום מבחינתי, חבל שלא החליפו איתם חולצות. להתבוסס בחולצות צהובות מיוזעות זה הכי קרוב שאסופת השחקנים הזו תגיע לרמה שלהם. זה כתם שילווה אותם לכל החיים וחמור מכך, הערב הזה הוא כתם שילווה אותי לכל החיים. כי הם עוד יעברו קבוצות, יחליפו חולצות ויאמנו וישכחו, ואני לא. אני אזכור את כולם. גם אני וגם הילד הקטן שישב שם ביציע והיה צריך להגיע למחרת לבית הספר לא נשכח, וגם אם כל אחד מה-14 האלו יביא בדרך הזויה לחלוטין צלחת, גביע או ניצחון מוחץ בדרבי - אני לא אסלח ובטח שלא אשכח. וזו לא בושה להיות עצוב, אפילו קצת לבכות.

אז הקוף ירד מהגב, את ה-0-5 שהגיע לנו כבר מזמן, קיבלנו. עכשיו נשב בסבלנות ונחכה ל-6 או ל-7. אי אפשר לדעת כבר מה העתיד הסדיסטי הממשמש לבוא צופן לנו, וגם אתמול, עשר שנים אחרי שסיימתי תיכון, הגעתי לעבודה. התפללתי שלא ישימו אליי לב וחמקתי לכוך צדדי לעבוד בו בשקט ולהרהר ביני לבין עצמי איך ממשיכים ומה עושים, ונזכרתי בילד הקטן שהייתי ובא לי רק לחזור בזמן להניח לו יד על הכתף, להסתכל עליו במבט אבהי ולהגיד לו - אל תגדל. זה יכאב יותר כשתגדל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#