בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג האדום

מה קבוצה של מאה מיליון יכולה ללמוד מקבוצה שחייבת מאה מיליון

בזמן שנוסא איגיבור ממכבי תל אביב לא בא להודות לקהל אחרי ניצחון בדרבי, השחקנים של הפועל מתייצבים כל משחק. הקהל הצהוב עסוק בלקלל את הקמע האדום אבל אנחנו עסוקים בלהשאיר את הקבוצה בליגה, או לפחות לשיר כל הדרך למטה

8תגובות
שחקני הפועל תל אביב מודים לקהל אחרי ההפסד בדרבי
ניר קידר

כדי להיות אוהד של הפועל צריך להיות משוגע, טמבל ונרקומן. כך שרו האוהדים בסיום המשחק אתמול לפי השיר של אטרף "יום סבבה" או אולי בכלל לפי המקור "La Bamba". אם אני הייתי כותב את המילים לשיר הזה הייתי מוסיף בצורה שתשב בדיוק על אותו הקצב "ומזוכיסט ומזוכיסט". אין ספק שחבורת האדומים שהיו אתמול על הדשא הואילו בטובם להשאר בקבוצה, והאלפים שהיו ביציע הם מזוכיסטים מדופלמים. זה כבר שבוע לפחות שכולם מתעסקים רק בכמות הכדורים שהרוש (או חתוכה) יוציאו מהרשת. עוד שבוע בו סיפורי דדש והמפיות נראים כמו מבוא בקורס למנהל עסקים לעומת איך שמתנהלים אצלנו. עוד שבוע בו יש יותר כתבים משחקנים בוולפסון. בקיצור, עוד שבוע בהפועל תל אביב מודל השנים האחרונות.

לפני המשחק, מחוץ לאצטדיון הנורא הזה עמדנו בתורים עצומים שהמאבטחים החליטו לייצר כדי לווסת את הלחץ על הכניסות או שקר כלשהו שהם אמרו לנו. זה היה מעין ניסוי בבני אדם לראות מי ישבור ראשון את הכלים. יש מצב שככה הם מחזירים לנו על החוב של הקבוצה, סליחה של הראל אחזקות, אליהם. באורח פלא, למרות כל הלחץ שדרבי מביא עמו, אף אחד לא התעצבן, להפך. הקהל היה די מחויך ורגוע, "תן לנו להכנס, אנחנו צריכים לעשות חימום ולעלות לשחק" צעק אחד האוהדים. "אין שחקנים אתה רוצה גם שלא יהיו אוהדים?" שאל השני. והכל בניחותא, בכיף. האמת, עוד לא ראיתי מישהו שלחוץ וממהר לכסא החשמלי. "אין לי בעיה לקבל פה גם 9 חתיכות" אמר לי י', "בפעם האחרונה שבדקתי, כשמפסידים לא מורידים נקודות. אז לא משנה לי, ממילא זה נגזר עלינו".

בתחילת המשחק, סמוך לשריקת הפתיחה, עופר ורטה צעק לכל השחקנים לבוא לחיבוק קבוצתי, לשיחה הקבוצתית הראשונה שלהם בעת הזו. הוא ממש התאמץ, ומהצד זה נראה כאילו אף אחד לא שמע אותו ולא בגלל נהמות הקהל. פשוט לחצי מהאנשים האלו זו היתה כנראה הפעם הראשונה בה עופר ורטה דיבר איתם בחיים. "אסור לספוג ברבע השעה הראשונה" אמרתי, לא שזה ממש משנה אבל רק כדי שהשחקנים לפחות יצליחו להרים את הראש. שתי דקות אחרי שאמרתי את זה קיבלנו כמובן את הראשון. הסתכלנו אחד על השני ורק מלמלתי לעצמי: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", עולם כמנהגו נוהג. זה גול שהגענו איתו עוד מהבית.

לפני המשחק הבטחנו לאיזו אוהדת צעירה חביבה שלא נעשן ביציע, זה היה ממש חשוב לה והאמת שזה גם אסור לפי חוק. כשהיא התקשרה לחבר שלה ואמרה לו "בוא בוא מצאתי מקום בו לא מעשנים", כבר התחילה להסדק ההבטחה שלנו. אמרתי לה שעד 4-0 היא יכולה להיות רגועה, אבל אחרי זה אני כבר לא מבטיח כלום. היא האמינה לנו, ובעיקר היתה מודעת למצב הקבוצה ולכן לקחה את הדברים שלה והלכה. האמת, כבר הרבה זמן לא הייתי זקוק כל כך לניקוטין כמו אחרי 45 הדקות הראשונות ונראה שלא רק אני. מאות אנשים עמדו בחוץ  ועישנו בשרשרת. כשעלינו ליציע וחזרנו למושבים ראינו בזווית העין את בובת הקמע שלנו, הידועה בכינוייה לוצי הטבעוני, עוברת ליד היציע של ההם ומשתיקה אותם בזמן שהם מקללים אותו. מי יודע כמה זמן האיש הזה לא קיבל משכורת. מי יודע כמה הוא כבר קיבל כשהוא קיבל, וכל זה בשביל להתחפש לבובה (לא מוצלחת במיוחד) ולהסתובב להנאת אוהדים.

שחקני הפועל תל אביב
ניר קידר

למרות התוצאה והעובדה שלפחות ב-45 הדקות הראשונות נראינו כמו קונוסים, זה היה עוד שיעור ב"אנחנו" ו"הם". בזמן שטל בן חיים רצה להיות ערן זהבי, סימן לנו "5" עם היד ורק חיכה שמישהו ירד מהיציע לכיוונו, אנחנו התרכזנו בלהשאיר את הקבוצה הזאת בליגה, או לפחות בלשיר לה כל הדרך למטה, למחוא כפיים בתיקולים ובכל חילוץ של כדור. בזמן שהם לובשים שחור, מתעסקים בחרמות ובלהחתים את האוהדים שלהם על מסמכים משפטיים (דבר פסול כשלעצמו), אנחנו נתרכז בלהגיע כל שבת כדי לא להגיע כל שישי. כששחקן שלהם צריך שג'ורדי ידחוף אותו כדי ללכת ולחגוג עם הקהל שלו והוא מסרב, והשחקנים שלנו הולכים להודות לקהל בכל סוף משחק, זה אומר הכל. במצב ההפוך, הם היו כבר מניפים טיטולים באוויר. זו קבוצה של מאה מיליון וזו קבוצה שחייבת מאה מיליון.

קיבלנו חמישייה בספטמבר האחרון. המשקולת הזו תמשיך לשבת על רגלי השחקנים שהיו שם, ואלו שיגדלו על המור"ק הזה במועדון בשנים הבאות. האמת, ראו איך לשחקנים הצעירים אמש רעדו הרגליים. רוב הזמן לא מתעסקים אצלנו בכדורגל וכולם אוהבים אותנו מאוד בזמן שאנחנו מתקרבים אל הגרדום. אם השחקנים יבינו שעכשיו יוצאים למלחמת עולם, ושהדרך היחידה בה יורדים מהדשא היא על אלונקה, אז אולי כפי שכתב טים הארדין ב-1965 (ואחר כך איינשטיין ב"יסמין") תהיה לנו, האוהדים האדומים, סיבה להאמין. אולי זה אפשרי ואם זה יקרה, זה עשוי להיות מתוק. עוד ננצח דרבים, גם אם זה האחרון לעת הזו. עוד נבוא בחשבון עם זהבי, טב"ח ושאר ה"סמלים". עוד נעשה את הבלתי יאומן, אולי עוד העונה. יש סיבה להאמין. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#