בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הצהוב

הכבשה האפורה של מכבי ת"א

יום שני בבלומפילד ללא התרגשות, דריכות, או מתח - עד שהגיחה דמותו של מוראד מגמאדוב, והמנחוס שהוא מכבי פ"ת שב לרדוף אותך

3תגובות

בלומפילד, שעתיים לפני המשחק. רק כמה עשרות אוהדים, רובם בטקסי חניכה/חפיפה לילדים קטנים, עושים דרכם לשערי הכניסה לאיצטדיון. השוטרים משועממים, כמו גם הסדרנים וקורעי הכרטיסים. אף אחד לא ממהר להיכנס. לא צריך להקדים כדי לתפוס מקום, או אווירה. די מהר אתה מגלה שהיא מנומנמת ואפילו אפורה, מזכירה במקצת את הקבוצה מולה נשחק הערב. בדרך לפאב הקבוע בו נשתה 1+1 ונתהה מה המיוחד שלנו עושה עם ההרכב ואיך זה תמיד מצליח לו, העיניים נתקלות בדמות מהעבר. חולפות כמה שניות עד שה-1+1 לתהייה הזאת מסתכמת במספר 4 המיתולוגי של מכבי פתח תקוה: מוראד מגמאדוב.

הדרך הארוכה מדי לעבר הפאב מוקדשת למגמאדוב. איזה בלם, תחנה אחרונה אמיתית, אדם נפלא, מהשחקנים של פעם. שחקן שהשיער האפור שלו נתן תחושה של "פעם" כבר במהלך עשר השנים האחרונות בהן עדיין שיחק, כאילו אתה צופה בעבר בהווה. הזיכרון שולף כותרת במדור ספורט כלשהו על משא ומתן בינו לבין הצהובים. כמה רצינו שזה יקרה. כמה שמשפחת לוזון רצתה עוד כסף. כנראה. לכאורה. לא מופרך מדי, אפילו בשביל זיכרון.

המחשבות על מגמאדוב יוצרות תחושה לא נוחה, דיסוננס שמסתובב בחלל הבטן ועומד כסתירה לאווירה המנומנמת בבלומפילד קצת פחות משעתיים למשחק. תוהה למה אין התרגשות, מדוע אין דריכות, לאן נעלם המתח. אמנם אחרי האופוריה מול פרנקפורט אי אפשר להאשים אף אחד, אבל זאת עדיין מכבי פתח תקוה, ההיא של מוראד מגמאדוב, ההיא שהזיכרון אומר לך שהיא היא הכבשה השחורה של מכבי תל אביב.

מוטי מילרוד

אבל אתה כבר לא מאמין בכבשות שחורות. וגם אם כן, מגמאדוב עמד שם על אזרחי, הוא אמנם עדיין שחקן פעיל (עמישב פתח תקוה, ליגה א'), אך כבר לא מהווה חלק מהמנחוס. הדרך ל-1+1 נמשכת ואתה שולף ממקומות מודחקים משחקים מול מכבי פתח תקוה של מגמאדוב. משום מה אתה זוכר בעיקר 3-0. היה 3-0 ב-97' (איצטדיון רמת גן, עופר שטרית חגג עם צמד), עוד אחד שנתיים אחר כך (איצטדיון רמת גן, ראג'יב בראנסי חגג עם צמד) וב-2007 (גם כן באותו מגרש מקולל, ממנו תזכור רק את השער של טועמה). השלישיות האלו ורצף השנים בהן פגשנו את הלוזוניה מיד עם תחילת העונה - שסימלה משבר, שסימלה כותרות, שסימלה פיטורים של מישהו - אתה לא מצליח להבין למה הגוף שלך לא מצליח לייצר דריכות מול הקבוצה הזאת.

24 שעות אחרי המשחק אתה ניגש לספרי ההיסטוריה (או לאתר שמקבץ את כל נתוני המשחקים בליגת העל) ובודק האם פתח תקוה של מגמאדוב היא באמת כבשה שחורה של מכבי תל אביב, כאילו שדיא סבע לא סיפק ביום שני את התשובה. ואז אתה רואה שמהרגע שכף רגלו של הבלם הרוסי דרכה באיצטדיון האורווה, מכבי איבדה מולה נקודות באופן קבוע מדי שנה. ליתר דיוק, רק בעונה אחת מ-1994 ניצחה מכבי את פתח תקוה בכל מפגשי הליגה ביניהן (2002, שלושה ניצחונות). פרט לשנה זאת, בכל עונה איבדנו נקודות: 14 הפסדים ו-15 תיקו ב-45 משחקים – יותר מכל קבוצת אמצע/תחתית טבלה מולה התמודדנו אי פעם.

עכשיו האווירה מנומנמת. מצפים להצגה, בטוחים שהיא תבוא ולעזאזל המנחוס. מכביזם לא אמור לפחד מעין הרע. אחרי ה-1+1 אתה נכנס לאיצטדיון, 20 דקות למשחק ועדיין רוב היציעים ריקים. רק שער 11 שר לשחקנים במהלך החימום. מישהו חסר אחריות – ויצירתיות – העתיק את מנגינת השיר של ניקולה וויצ'יץ' והדביק אותה לניקולה מיטרוביץ'; זה קרואטי, זה סרבי, זה סמל, זה עוד שחקן.


עם שריקת הפתיחה האיצטדיון איכשהו כמעט מתמלא, אבל האווירה עדיין מנומנמת. באנו לראות גולים, עוד 3 נקודות, לחזור בסטייל למקום הראשון. סדרת ההחמצות במחצית הראשונה, שננעלה עם המשקוף של איינבינדר והאפס משלוש של יצחקי מול השער, שוב מציפה את פניו של מגמאדוב, אך אתה מדחיק אותו מיד אחרי ה-1+1 של זהבי ושל ניקולה (ההוא מהשיר). אחרי הגולאסו של סבע אתה מאשים את ההוא על הקווים (שהאשים את עצמו אחר כך), מקלל את העובדה שהיום היו בהרכב יותר מדי שחקנים סבירים ובינוניים (ע"ע הפוסט הקודם), ותוהה אם היינו זחוחים מדי (מותר לנו, אנחנו מכבי).

אתה מנסה להגיד לעצמך שאולי יש דברים שאי אפשר להילחם בהם, דברים מעל הטבע, מעל ההיגיון - ממש כמו היכולת של חואן פאבלו קולינאס או ההחתמה של מאנה. אבל אתה יודע שזה היה בידיים שלך. ששום נוכחות של שחקן עבר או כוח עליון היו יכולים וצריכים לקחת ממך את שלוש הנקודות. אבל מעל הכל, אתה שונא את העובדה שבגלל שמונה נבחרות - שאין להן אף נציג בליגת העל - אתה יוצא לפגרה וצריך להסתובב שבועיים עם מוראד מגמאדוב בתוך הראש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#