הבלוג הצהוב

מכבי חיפה לא מזיזה לנו, יצחקי דווקא כן

הם שונאים אותנו באמת, אך אני מעולם לא הצלחתי לשנוא את מכבי חיפה. כשנדמה היה שזה מוריד מעוצמת המפגש, הגיעה המספרת

תמיר כהן
תמיר כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמיר כהן
תמיר כהן

1. ערב המשחק סיפר לי חבר ירוק על ריב עם החברה שלו. הלכנו לישון בצעקות של ממש, אמר. היא לא הבינה אותי, לא הבינה למה אני אומר משהו כל כך קיצוני, הוסיף בחיוך מר. מתברר שחטאו הסתכם במשפט ״אם הילד שלי יהיה אוהד מכבי תל אביב אני שולח אותו לאימוץ״. הוא היה רציני. העצבים שלה היו רציניים פי כמה.

אחרי שתהיתי אם לא כואב לו הגב מהשינה על הספה, התפניתי להקדיש לו את כל מלאי הרחמים שלי. המלאי (המצומצם ממילא) לא הוקדש לטובת עלילות הגב והספה, אלא לעובדה שהוא באמת שונא את מכבי תל אביב. שנאה אמיתית, יוקדת, שנאה ששמורה בדרך כלל ליריבות עירוניות שלובשות אדום בסופי שבוע. ריחמתי עליו כי מעולם לא הצלחתי לשנוא את מכבי חיפה.

שחקני מכבי, האמיתית, חוגגים מול קבוצה שלא ממש מעניינת את האוהדים הצהוביםצילום: שרון בוקוב

יש משהו הוגן בשנאה הדדית בין מועדונים. זה הפייר-פליי הלא רשמי בין מכבי להפועל, הפועל לבית״ר, ובית״ר לסכנין. האחד שונא את השני. שונא באמת. מאחל לו את הכי רע שיכול להיות. מירידת ליגה ועד ירידת אוטובוס הקבוצה במדרון תלול במיוחד. יש משהו מאוד מתסכל בלשנוא מישהו שלא שונא אותך בחזרה. זה מוריד מעוצמת המפגש ביניכם. כמו מתאבק שמחמם את השטח לפני קרב גדול אך היריב שלו עסוק בלפרגן ולקוות שהטוב מביניהם ינצח. זה מעליב. זאת החוליה הכי קדומה ומביכה באבולוציה של הזלזול. זה, בגדול, הסיפור שלנו עם מכבי חיפה, מינוס התקווה שהטובה מהשתיים תנצח. בכל זאת, מכביזם.

מעולם לא הצלחתי לשנוא את מכבי חיפה. היריבות הספורטיבית בין שני המועדונים היא אולי הנכס הכי גדול של הכדורגל הישראלי. אתה חושב 'מכבי נגד חיפה', ואתה נזכר בברקוביץ׳ והחבילה של זוהר, במאיר מליקה ורומן פץ, בחמישיות, שלישיות, יוסי בניון בבלומפילד, עמיר תורג'מן וברוך דגו בקרית אליעזר. ביריבות אמיתית על המגרש. משחקים גדולים. קרבות ענקים. השחקנים הזרים הכי טובים שדרכו בארץ מתייצבים האחד מול השני: צ׳אנוב מול אובארוב, אנדז׳יי קוביקה מול ייז׳י בז׳צ׳ק, ננאד פראליה וג׳ובאני רוסו מול רודריגו גולדברג וברונו רייס. תמיד ראש בראש, ולא משנה אם אחת הקבוצות משתזפת בחוף כבר בתחילת מארס (או גולשת בחרמון בסוף דצמבר, בגרסה של חיפה העונה).

והם שונאים אותנו. שונאים באמת. חפצים בכישלון צהוב באירופה, קוראים לעצמם ״מכבי״ ואפילו מאחלים לנו את אבי נמני בחזרה. עד כדי כך. וזה באמת עצוב, כי גם בשיא קרבות היציעים אתמול בבלומפילד, לא הרגשת את הדם בוער בקרבך כמו שאתה מרגיש כשאתה רואה את הקהל של הפועל או בית״ר, אפילו של בני יהודה. אתה רואה מולך חבורה נחמדה של בחורים בירוק שאימצו את הכינוי ״קופים״ ושרים שירים עם לחני גלגל"צ קליטים, ותוהה איך אפשר לשנוא אותם. איך אפשר לשנוא קבוצה שהאוהדים המזוהים ביותר שלהם הם ואסילי ולירן חולצה אפורה. איך אפשר לשנוא אדם עצום כמו יענקל׳ה שחר. איך אפשר לשנוא שחקנים כמו בניון, רוסו, ננאד פראליה, סרגיי קנדאורוב, איגביני יעקובו, ריימונדאס ז׳וטאוטס או גוסטבו בוקולי? רבאק, אפילו החולצות שלהם יפות.

עוד לפני שסיפק רגע שטלטל כל אוהד ביציע, עוד היה עסוק ברק יצחקי בזוטות כמו מאבק על כדור עם אייל משומרצילום: שרון בוקוב

2. הרנסנס של מכבי תל אביב ב-16 החודשים האחרונים הגיע לשיאו אתמול בבלומפילד. גם בשנה שעברה, בה בעטו הצהובים בכל מנחוס ושחטו כל כבשה שחורה או אדומה, העליונות לא באה לידי ביטוי מול מכבי חיפה. היה ניצחון אחד סולידי בתחילת העונה, הפסד בקרית אליעזר ושתי תוצאות תיקו - סך הכל ארבעה שערי זכות בארבעה משחקים. מכבי לא דרסה אותם כמו שעשתה להפועל (10 שערים בשלושה משחקים), לבית״ר ולבאר שבע (איך זה לקבל חמש?), ואפילו ליריבות בעייתיות כמו הפועל חיפה, קרית שמונה ובני סכנין. ה-1-3 אתמו,ל שהגיע אחרי ה-0-3 בחיפה, נתן את החותמת: זה עידן בו גם הירוקים מוכים שוק (או יד) על ירך.

3. המון כבר נכתב ועוד הרבה ייכתב על המספרת של ברק יצחקי. אין יותר מדי להוסיף, פרט להקדשת שאריות הרחמים שהיו לי כלפי החבר הירוק לכל אלה שלא אוהבים כדורגל, לכל אלה שלא הצליחו להתרגש ממה שהם ראו בטלוויזיה. שום דבר, לעולם, לא ינער את הנפש, הרגש והגוף שלהם כמו שער כזה. במשחק כזה. בעיתוי כזה. שום דבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ