הבלוג הצהוב

לא שיעור בצניעות, אלא במגבלות הכוח

פאולו סוזה גילה את מחיר הזלזול. שחקני מכבי רצו, התאמצו, השקיעו והחמיצו, אך מהרגע שההרכב פורסם לא באמת היה להם סיכוי

תמיר כהן
תמיר כהן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמיר כהן
תמיר כהן

אחת בלילה. הרמזור בכניסה לעיר מראה ירוק, משמאלי נהג שמחכה לפנייה שמאלה. הוא רואה אדום. הוא לא מבין למה אני לא נוסע. גם אני לא הבנתי. לא שלא שמתי לב, פשוט זה הרגיש כאילו אין למה. ברגע אחד, בעצירה אחת של רצף הנסיעה שלא לצורך, אתה מבין כמה זה כואב כשמזלזלים בך.

שעה קודם. נכנסים לאוטו ומפעילים את הווייז. רק האפליקציה מדברת. ימינה, שמאלה ומיד שוב שמאלה. רק על כביש 4 החבר מאחור פותח את הפה ומנפץ את הדממה. שואל מה לקנות לחברה שלו ליום ההולדת. ההצעה לקנות טבעת מוציאה מכולם חיוך. אותו חיוך נמחק די מהר כשכולם נזכרים בזה שלפני מספר דקות זלזלו בהם לעיני מדינה שלמה. בסוף הוא אהב את הרעיון של מסחטת תפוזים. נשמע הגיוני למתנה לגיל 34. הגיוני כמעט כמו ההרכב הצהוב אתמול.

שריקת הסיום באיצטדיון הי"א. אשדוד חוגגת ניצחון 1-2. ניר קלינגר בשמים. ניצחון עם התחת, בדיוק כמו שהוא אוהב. בדיוק כמו ששנאו במכבי. השחקנים בכחול באים להגיד תודה לקהל שמחזיר להם אהבה, יודע שלא הם אשמים, יודע שאפשר להבין הפסדים. רק שעם הפסדים כאלה קשה להם יותר. הם לא בטוחים שהיו להם תנאי פתיחה הולמים. לפחות לא כאלה שהם התרגלו אליהם.

ייני, אלברמן וגארסיה מודים לקהל, אתמול באשדוד. זלזול שפוצע אותך מבפנים. כזה שפוגע לך בגאווהצילום: נמרוד גליקמן

קבוצת השחקנים מסתובבת לכיוון מה שבאשדוד קוראים חדר הלבשה ובכל מקום אחר מכנים צריף. הכאב ניכר על כולם. הם רצו, התאמצו, השקיעו, החמיצו והמשיכו להחמיץ. אין טענות בכל מה שקשור למדד ה"נשמה, לחימה ויאללה בית"ר" ע"ש יובל נעים. הם נתנו הכל. שלושה מהם נותרים מאחור: ייני ואלברמן ממשיכים למחוא כפיים לקהל ולא מרימים את הראש, קרלוס גארסיה מסרב להתנחם ומסביר שוב ושוב לעוזר המאמן שהוא לא ביצע פנדל, שהשופט הגיע עם השריקות מהבית.

אני משליך עליהם את הרגשות שלי. מביט בהם ממרחק של כמה עשרות מטרים ומלביש על ייני, אלברמן וגארסיה את התחושה, את האכזבה, את הכאב. מקווה שמה שאני "מכניס" לתוכם יפחית מעט מעוצמת הזלזול שחוויתי. זלזול שפוצע אותך מבפנים. כזה שפוגע לך בגאווה, תכונת בסיס בהיותך מכביסט. ייני ואלברמן מסתובבים לאחור כשהראש עוד עמוק בדשא. הם כאילו אומרים: "כן, אבאל'ה, אנחנו יודעים. מבינים. לא היה לנו סיכוי. לא ככה". הקהל שר שהוא אוהב אותם. מעולם לא אהבתי אותם יותר.

הסטטיסטיקה תעיד על שורת החמצות מסמרות שיער, על קבוצה ביתית שהפסיקה לרוץ בדקה ה-70 ועל 60 דקות חד צדדיות יותר ממלחמת המפרץ השנייה. הרי זה מספיק זמן לפרק כל קבוצה ולתקן כל נזק שנעשה ב-45 הדקות הראשונות. אבל לא ככה. לא באמת היה למכבי סיכוי מהרגע שההרכב פורסם. וזה לא רק בבחירת השחקנים אלא בעיקר במסר שאתה מעביר להם: זה לא מספיק חשוב. יש דברים חשובים יותר. זה עושה משהו בראש למישהו שאתה לא מצפה ממנו לתת את הכל. כמו במשחק אימון, אפשר לשמור כוחות, הרי יש מטרות גדולות יותר בעתיד הקרוב.

סוזה. יש מטרות גדולות יותר בעתיד הקרוב, כך לפחות היינו רוצים להאמיןצילום: נמרוד גליקמן

אם כבר מנסים למצוא משהו חיובי בהדחה הכואבת זה השיעור שלמד פאולו סוזה. לא מדובר בשיעור בצניעות, אל תחמיאו לעצמכם, אלא בשיעור במגבלות הכוח. לא של הקבוצה שלו או המועדון שמעסיק אותו - הרי הכוח שלו לא יוטל בספק בשנים הקרובות - אלא בכוח האישי שלו. אותו כוח שרבים כינו שוב ושוב "גאון". כי הרי מי שעובר למערך של שלושה בלמים רגע אחרי שער יתרון מקרי בדרבי, מחליף חלוץ בקשר אחורי שעובר אחרי דקות ספורות לעמדת המגן השמאלי ועדיין מנצח - הוא גאון; הרי מי שעובר לבונקר ב-0-2 מול בית"ר ועדיין יוצא עם ניצחון בטדי - הוא גאון; הרי מי שמתעקש לתת לניקולה מיטרוביץ' ללבוש חולצת הרכב ועדיין צובר נקודות בקצב של שלבים ראשונים בקנדי קראש - הוא גאון. לא ניתן היה לערער על זה כל עוד לא היה מי שיעניש, מי שיאתגר, מי שיערער. קרית שמונה ואשדוד ערערו, אתגרו והענישו. כעת גבולות הגזרה ברורים. כך לפחות היינו רוצים להאמין.

שלוש לפנות בוקר ואתה חושב על הגרלת שמינית הגמר. מפנים סופית שלא תהיה שם. שוב. נזכר שבעוד ארבעה ימים אתה מול סכנין בנתניה ובעוד שבועיים משחק עונה. יש מטרות גדולות יותר בעתיד הקרוב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ