הבלוג הצהוב

הדרבי שהזכיר כמה טוב לנו עכשיו

המעידה בשבת באה בזמן למכבי ת"א. זו היתה תזכורת חשובה לכל האוהדים שלא ידעו את יוסף, לימים לא רחוקים שבהם רעדנו בכל פעם שראינו את האדומים

תמיר כהן
תמיר כהן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמיר כהן
תמיר כהן

מוקדם מדי בבוקר. חדר שינה. שעון מעורר מצלצל. בדרך כלל חולפות מספר שניות של מצב רוח "רגיל" עד שאתה נזכר שקרה משהו שאמור לשנות את מצב הרוח שלך. בבוקר שאחרי הפסד בדרבי אתה לא מתעורר עם זה, אלא ישן עם זה, חולם את זה, לוקח את זה אתך לכל מקום שאתה הולך. מעביר את היום בהמתנה לאיזו חוויה מתקנת שתשכיח את זה, אך לשווא. החוויה לא מגיעה. נשמות טובות טורחות להזכיר לך.

למרות הכאב, ויש כאב, ההפסד הזה בא בזמן למכבי תל אביב. בעיקר עבור האוהדים שלא ידעו את יוסף, או שגלי האופוריה משנה וחצי ללא הפסד בדרבי הספיקו להשכיח מהם את יוסף. יוסף, לצורך העניין, הוא לא רק אבוקסיס, אלא כל מה שהדור שלו מייצג: כל הטועמות, הבלילים, והשכטרים; הבלמים הזרים שנחתו בנתב"ג רק כדי לתת גול בנגיחה בדרבי; כל ה-3-0 וה-3-1 שהיינו חוטפים מכל מיני תינוקות קשטן או מפלצות גוטמן; כל השטראוברים. הדרבי של שבת הזכיר את זה עד כדי כך שהגול של ערן זהבי הרגיש כמו הבעיטה של קובי מוסא באוהד ההוא. גם אז הפועל הובילה 0-3 עד הרגע שכאילו בא להחזיר את הכבוד. זה לא החזיר.

הדרבי הזה הוא תזכורת לכל מי שחושב שהיכולת בשבועות האחרונים "הורסת את טעם האליפות". לכל מי שלא יודע להעריך אליפות כי הטעם שלה "נהרס". שכחו מזה, אי אפשר לצפות ממכבי לדרוס אחרי שהבטיחה אליפות כבר לפני חודש. כמה אפשר לדרוש משחקנים שהיריבה הגדולה שלהם על התואר צברה רק ארבע נקודות בפלייאוף העליון, ירדה על הברכיים והרימה ידיים (אין אליפות, אין גביע, אין כבוד)? האם באותו אופן טעם האליפות של באיירן מינכן נהרס כי היא הפסידה כמה משחקים אחרי שהבטיחה את התואר כבר בחודש מארס? זה לא עניין של תיאום ציפיות, זה עניין של זיכרון קצר. קצר מאוד.

בוא אלברמן, הולכים. לפעמים, דרבי אחד אינו מעל הכלצילום: שרון בוקוב

הזיכרון הקצר כיכב גם בדרבי הקודם, ה-0-0. זה היה דרבי אותו מכבי אירחה וביציעים נרשם לחץ אחר – לחץ לא מהחשש להפסד, אלא לחץ מהרצון להביס. לא רצון, אלא הכרח. הלחץ הזה הביא לתצוגת העידוד הגרועה ביותר שהייתי עד לה (ואף חלק ממנה) בשנים האחרונות. למה היה לחץ? כי שבוע קודם אירע המהפך הגדול שנתן תחושה משקרת (ומשכרת) שצריך לתת להם בראש. כולם שכחו שהפועל היתה טובה יותר לאורך 89 דקות.

לכך בדיוק נועד הדרבי בשבת, להזכיר לנו ימים לא רחוקים שבהם למדנו לספור עד שלוש בכל פעם שראינו את האדומים. הדרבי הזה הציף זיכרונות קשים מבלמים עם רגליים רועדות, חלוצים שלא מצליחים להגיע לשער מהנקודה הלבנה ותפילות שזה ייגמר רק בשלוש (זה תמיד עזר, הפועל מעולם לא הביסה את מכבי ביותר מפער של שלושה שערים) היו מנת חלקנו במשך כמעט עשור. עם כל הכאב העצום בלראות אוהד אדום יוצא ממצב הצבירה הטבעי שלו ואשכרה מחייך, אני חותם כל שנה על ניצחון אדום יחיד שמגיע בגארבג'-טיים של העונה.

הדרבי לא מעל הכל, מעליו יש עוד שלושה דרבים - ואליפות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ