לנצח את מכבי חיפה, ולהרגיש כמו יוסי מזרחי

לפי התוצאות, פאקו משתווה לאוסקר וסוזה. לפי ההרגשה, מכבי תל אביב הנוכחית הוציאה לי את החשק ממשחקי הקבוצה שלי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

אף פעם לא הבנתי למה יוסי מזרחי ממשיך לאמן כדורגל. המצלמה מתקרבת אליו, ובצורה הכי מוחשית ניכרת על הפנים שלו תחושת היעדר ההנאה, שביום טוב נראית כמו סבל של ממש. הוא עומד בקצה הספסל ומספק לכולם הצצה לכמה לא טוב לו, כמה רע הוא עבר כדי להגיע לרגע הזה, שממש רע לו. וגם כשטוב לו, הוא לא נותן לעצמו ליהנות - הוא הרי יודע שבמקצוע הזה הסבל הוא ברירת המחדל. כל השאר הם רק רגעי אושר קטנים, כמו הזמן שחולף בין חגיגות השער לדגל הקוון שפוסל אותו.

מכבי תל אביב של השבועות האחרונים מספקת הצצה למה שעובר בראש של יוסי מזרחי - מה שעובר לו בראש כשהוא זעוף, מתנשף, עצבני ותוהה למה הוא צריך את זה בכלל.

במשך שבועות ארוכים אני מנסה להבין מה בדיוק אני לא אוהב בפאקו. גם אם נתנער לרגע מהאינסטינקט ההשוואתי שמציף מיד זיכרונות ותחושות ממאמן פ.צ. באזל הנוכחי ואולי ממאמן/מנג'ר ברצלונה הבא, עם פאקו אתה מרגיש אחרת. וזה לא רק עניין של נקודות, שערים וספיגות. הרי אם נסתכל על הסיבוב הראשון בליגה, לפאקו יש את אותו מספר שערים שכבשו הקבוצות של אוסקר וסוזה, אך הוא עשה את זה ב-12 משחקים. גם בלי הדרבי המפוצץ, פאקו משתווה לאוסקר במספר הנקודות, והיה יכול להיות רחוק נקודה אחת מההישג של סוזה עם 32 נקודות ו-82% הצלחה. אלא שההבדל הוא לא נקודה אחת, או שער אחד, או משחק אחד שפוצץ; ההבדל הוא בכך שהקבוצה של פאקו גורמת לי להרגיש כמו יוסי מזרחי, וכשאוהד מרגיש ככה הוא מאבד את ממד ההנאה מהקבוצה שלו. ומה שווה לנצח אם אתה לא מצליח ליהנות מזה?

השבוע בחיפה. הלב הולם כאילו יש בתוכו איזה גוסטבו בוקולי קטןצילום: שרון בוקוב

הפועל באר שבע מגיעה לבלומפילד, מכבי יוצאת למשחק חוץ נגד מכבי חיפה. נקודת המוצא זהה: לחץ. אתה לחוץ מזה שבאר שבע תעקוץ ותברח, אתה לחוץ מזה שדווקא מאור בוזגלו ייתן נגדך הצגה, אתה לחוץ מזה שלא תנצל את ההפסדים של ק"ש וב"ש, אתה לחוץ מזה שהאיצטדיון החדש בחיפה יהפוך להיות מנחוס שלך. הלב הולם כאילו יש בתוכו איזה גוסטבו בוקולי קטן שבועט שוב ושוב כדורים שחוזרים אליו. אתה מזיע, מתנשף, מתעצבן על השופט, על בן הרוש, על מיטרוביץ', על בן חיים, על איגייבור, על פאקו, על מיטרוביץ'. אתה מתעצבן ושוכח את הסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב. וגם כשהגול מגיע אתה לא משחרר חיוך, אלא אנחת רווחה אדירה שמתגלמת בצעקת "יש!". את החיוכים וההנאה אתה שומר למשחקים מול מכבי והפועל פתח תקוה. מה ששומר עליך מלהפוך באמת ליוסי מזרחי.

גם בתקופות הכי קשות (לעזאזל, השיר הזה של בית"ר לא יוצא מהראש מאז הביקור הקודם בחיפה) לא הרגשתי ככה. לחץ כזה היה שמור רק לדרבי או למשחקי גמר גביע וזאת הסיבה שעד היום אני שונא משחקי דרבי ולא משנה מאיזו עמדה מכבי מגיעה אליהם. בניגוד למשחקי הדרבי עליהם גדלתי, במשחקים נגד חיפה, באר שבע וקרית שמונה אין סיבה אמיתית להרגיש ככה.

הפועל של סוף שנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים נתנה לנו בראש לפחות פעמיים בעונה, מעבר להפסד ולאיבוד הנקודות היתה שם המון יוקרה, היה שם המון כבוד, אפילו השפלה. עם כל הכבוד לקרית שמונה, להפסיד לה זה פשוט להפסיד לקבוצה טובה ותו לא. אבל משהו בדרך שפאקו מנהל את הקבוצה הזאת גורם לך ללחץ – תחושה זהה לשניות הארוכות מדי שחואן פאבלו משחק ברגל עם הכדור – אתה יודע שהוא עושה שטויות, אתה רק לא יודע אם וכמה נשלם על זה.

מכבי של פאקו היא קבוצה שיודעת לעשות תמיד דבר אחד מצוין וכמה דברים אחרים בצורה בינונית. בתחילת העונה ההתקפה לא הפסיקה לכבוש, אבל ההגנה הוציאה לפחות כדור אחד מהרשת בכל משחק, בארבעת המשחקים האחרונים ההגנה שומרת על רשת נקייה, אך כל גול מרגיש כמו לידת ואקום. או הגנה, או התקפה. או קשר בצד ימין, או קשר בצד שמאל. או עם חלוץ טבעי, או עם זהבי. או שזהבי כובש בצרורות, או שאף אחד לא כובש. אין אמצע. אין איזון. אין הרמוניה. אין הנאה.

פאקו. אין אמצע. אין איזון. אין הרמוניה. אין הנאהצילום: שרון בוקוב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ