הבלוג הצהוב

לא הפסקתם לשנוא, שכחתם לאהוב

עדיין כואב לכם, אוהדי הפועל, לראות צהובים מתחבקים על הדשא, עדיין אתם חשים כאב פיזי כשערן זהבי שובר עוד שיא. ברגע שאחשוב "למי אכפת", אדע שסיימתי את תפקידי כמכביסט

תמיר כהן
תמיר כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אין מכבי בלי הפועל, אין הפועל בלי מכבי. ערן זהבי בדרביצילום: שרון בוקוב
תמיר כהן
תמיר כהן

מכבי-הפועל. כשספורט מגיע למהדורה המרכזית של ערוץ 2, אתה יודע שמשהו רציני קרה. הפעם זה לא היה עוד אירוע אלים או מדליה ישראלית נדירה, אלא כתבה נוגה שלוותה באחד השירים השקטים של אריק איינשטיין. כתבה שהנושא שלה היה עצב של כמה עשרות אלפים ושמחה גדולה של מאות אלפים. המצלמה התמקדה על נער בוכה בחולצה אדומה כשעל פניו היה כתוב "סוף" – זה נגמר. באותו יום באמת הרגשתי שמשהו נגמר, ולחשתי לעצמי "ברוך שפטרנו מעונשה של זו". הפועל תל אביב כדורסל כבר לא תשחק בליגת העל. כבר לא תשחק באוסישקין. כבר לא תשחק בדרבי.

כמעט שנה אחר כך, מכבי גזרה רשתות אחרי ניצחון חלק בסדרת הטוב מחמישה משחקים (פעם שיחקו כאן כדורסל מתברר). הקלוז-אפ על נער צהוב צוהל החזיר אותי באחת לנער האדום מהחדשות בערוץ 2. באמנות הצילום קוראים לזה "פונקטום", אני העדפתי לקרוא לזה כאפה. באותו רגע הבנתי שרגע האושר ההוא לקח ממני משהו. הפך את השמחה שלי לשלמה פחות. הפך את האהבה שלי למכבי לטהורה פחות - אך אמיתית יותר – אהבה שאינה תלויה בשנאה להפועל. באותו רגע הבנתי שאין מכבי בלי הפועל ואין הפועל בלי מכבי. לפחות לא בדרך שאנחנו תופשים את שני המועדונים האלה ואת המרחב בו הם פועלים.

"הנה אני מוצא את עצמי מביט בה, במי שהיתה עד לא מזמן מפלצת נוראית ואכזרית, ופשוט לא אכפת לי ממנה. תנצח, תפסיד, תיקח אליפות, תפסיד גביע — למי אכפת. מה לי ולה" – כתב אלון עידן על מכבי בסוף השבוע שעבר. אפשר להבין מה מביא אוהד לחשוב כך על קבוצתו האהובה – התבגרות, אובדן חשק, האלימות, ילדים – אבל קשה להבין איך אוהד הפועל שעדיין מרגיש משהו כלפי הקבוצה שלו יכול להשמיט חלק כל כך גדול מהזהות שלו כאדום. למרות התקופה הנוראית של האדומים לרוב המכריע של האוהדים עדיין אכפת – אדרבא, התקופות האלה בדיוק הופכות אותם ל"הפועל". האוהדים האלה אוהבים לשנוא את מכבי. עדיין כואב להם לראות ערימת צהובים מתחבקת על הדשא אחרי עוד גול. הם עדיין חשים כאב פיזי עמוק כשערן זהבי מוריד חולצה, שובר שיא, או עושה פיו-פיו בדרבי. עדיין צורם להם כשעוד אקס אדום נוחת בקרית שלום (אפילו אם זה סוס טרויאני כמו איגייבור), עדיין כואב להם לשמוע את השקט שיוצא מקרית שלום בחודשי הקיץ (החבר'ה ביער באוסטריה, מתכוננים למוקדמות הצ'מפיונס).

סוס טרויאני, אבל לפניך. נוסא איגייבורצילום: שרון בוקוב

קשה לקנות את חוסר האכפתיות הזאת בלי להסיק שלא האהבה לשנוא היא זו שנפגעה, אלא האהבה עצמה. בעונת הקיזוז המקוללת מכבי חטפה מהפועל שני הפסדים בדרבי (ושמחנו בתיקו 0-0, שזה מביך יותר מהפסד), סיימנו במקום השלישי בפוטו-פיניש מול בני יהודה והפסדנו למכבי פתח תקוה, אשדוד ואחי נצרת. זאת היתה עונה נוראית, עונה שבה יבוריאן, יובל אבידור ורוני גפני שיחקו בהרכב על בסיס קבוע. עונה שבה אבי נמני אימן אותנו. עונה מביכה, משפילה, כואבת, שחורה. עונה שבה יוסי שבחון מסיים כמלך השערים. למרות כל ההשפלות האלה, הרגע הכי קשה היה האירוע ההוא בטדי. זה אפילו לא היה הגול של זהבי או אפילו הקפיצה האדומה על הגדר ביציע הצפוני. זה היה הרגע שבו אלי גוטמן, דווקא הוא, רץ מאושר לעבר השער של בית"ר. זה היה הרגע שהבהיר לי עד כמה כואב זה לאהוד כדורגל. עד כמה זה כואב להיות מכביסט. אם ברגע ההוא התחושה השלטת היתה: "למי אכפת. מה לי ולה", זה היה היום שבו הייתי תולה את המינוי ושקית הפיצוחים וגומר עם הכדורגל. 

פנטסטי. דרבי ה-0-4 היה פנטסטי. ה-0-5 על באר שבע בבלומפילד היה פנסטסטי. החזרה ל-3-3 מול באזל היתה פנטסטית. המספרת של יצחקי מול חיפה היתה פנטסטית. ה-0-3 על פרנקפורט בתוך חצי שעה היה פנטסטי. המהפכים בעונת האוסקר מול בני יהודה ורמת השרון היו פנטסטיים. אירועי שלוש הדקות האחרונות בדרבי ה-2-3 היו פנטסטיים. האליפות השנייה ברצף היתה פנטסטית. רצף הכיבושים ב-19 משחקים של ערן זהבי היה פנטסטי.

למרות הדברים של פאקו אייסטראן, המחצית הראשונה בשבת מול אשדוד לא היתה שם. אי אפשר לכנות אותה פנטסטית גם בעולם שכולו פנטזיה. אפשר לאבד פרופורציות, אפשר לדבר שטויות - מה שמפחיד זה הסיכוי הקטן שהמאמן של מכבי באמת מאמין בזה. לא ככה רצינו לעלות למקום הראשון.

אפשר לדבר שטויות, רק אל תתחיל להאמין בהן. פאקו אייסטראןצילום: נמרוד גליקמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ