שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אבא, תקריא לי שוב את האגדה על ערן זהבי

הוא אמנם בן שמונה חודשים, אך כבר יודע כי הפרק המשמעותי בסיפור טרם נכתב. אי אפשר לסכם את ההיסטוריה של מכבי תל אביב בלי להזכיר את מספר 7 ואת עלילותיו מול פרנקפורט, בפלזן ובבאזל

תמיר כהן
תמיר כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ועכשיו אתה בוכה, בכי ששמור לרגעים מעטים בחיי היציע. זהבי, אמשצילום: רויטרס
תמיר כהן
תמיר כהן

הילד אוהב ספרים. ואם כבר ספרות גבוהה, אז בין ספר החיות וספר הצבעים אני משחיל מדי פעם כמה דקות של חינוך אמיתי. כשהוא מתיישב לצדי על משטח הפעילות הצהוב אני מדפדף בספר "102 שנים ראשונות": ספירה שמתחילה בשחור-לבן, נמשכת בשחור של שנות ה-80' ונעצרת אחרי פרישת נמני.

הפרק היומי מוקדש כמובן לעלילות מכבי באירופה. בזמן שאני מפרט לו על המשחקים מול פאו"ק, באיירן, אייאקס ויובנטוס, ועל הדרך מספר איפה הייתי בכל אחד מהם (בניווטים, בתורנות מטבח ובאשפוז בבסיס אחרי שזייפתי התייבשות כדי לראות את ה-1-2 על ההולנדים), הבחור מגיב ב"בוו בוו בוו". אני מראה לו תמונות של ברונו רייס מול מיכאל באלאק ולירן שטראובר מתחבק עם אוליבר קאן והוא מגיב ב"בווו בווו בווו". הערתי לו, נכון יותר נזפתי בו, שזה לא הזמן להתבטא כמו שלמה שרף. אבל הוא בשלו. כנראה הוא ידע שהפרק המשמעותי עוד לא נכתב. שאי אפשר באמת לסכם את ההיסטוריה של מכבי בלי להזכיר את מספר 7 ומה שהוא עשה מול פרנקפורט. ובורדו. ובפלזן. ובבאזל. ושוב ושוב בבלומפילד. הילד צודק, והוא רק בן שמונה חודשים. שמונה זה בדם. 

את הפיו פיו הראשון שלו בבאזל עשה ערן זהבי בשכיבה. אחרי שנחת מהטיול שנתן לו אלוהים רגע אחרי ששוב נגע בו. כשנחת וגילה שכולם שוכבים עליו, עשה פיו פיו קצר. יוצא ידי חובה כזה. בכל זאת, אחרי שיורדים מעולמות עליונים צריך לדאוג לחומר ולחזק את המותג. את הפיו פיו השני פספסתי, בטוח שהוא עשה, אולי מול האוהדים בשריקת הסיום, אולי בחדר ההלבשה, אולי בדקה ה-99 - מתי שבערך נגע בקרקע אחרי הניתור לנגיחה שהסביר את רצועות הגומי שתלויות בכל מקום בקרית שלום.

הרגע הזה, הרגע ההוא, הרגע שבו זהבי נראה כמו מספר 7 אחר בלבן-סגול (מוטיב חוזר. תלבושת שחייב לקנות. גם במידה 12-6 חודשים), מגלם את כל מה שאתה רוצה להעביר לילד שלך כאוהד כדורגל: הרי תשע דקות קודם היית במתח אדיר והתפללת לשריקה, שמונה דקות קודם הבנת איך זה שוב בורח מהידיים ורצית רק לשים את הראש ולהתעורר ביום שלישי הבא, ועכשיו אתה בוכה. שוב. בפעם השנייה במשחק. בוכה בכי אמיתי של "כוס אמא שלו איך הוא מעז להיות גדול יותר מאבי נמני". בוכה בכי ששמור לרגעים מעטים בחיי היציע והטלוויזיה. אלה מנעדי רגשות שרק ספורט יכול להעביר לך בעצימות כזאת, בתדירות כזאת ובשינויים תכופים כאלה. כששחקן כובש גול חשוב הוא אומר שבשביל רגעים כאלה הוא התחיל לבעוט בכדור בגשם על מגרש אספלט בשכונה. בשביל רגעים כאלה אוהד עוטה צעיף צמר בחודש אוגוסט ביפו.

מספר שעות אחרי, והלב עדיין הולם כאילו ילד קטן משחק בתוכו סקווש. האדרנלין מקפיץ לך תמונות, לא וידאו - פריימים, שכל אחד מהם שווה מסגור במנהרה של איצטדיון לב-הזהב שיקום עלינו במהרה: זהבי שוכב ויורה; יאנקו מחמיץ מול שער ריק וגומר משחק בדקה העשירית; הרגל של איגייבור מועכת את הרגל שתהיה שווה עשרות מיליונים בעוד מספר שנים; דור פרץ נכנס למשחק הכי חשוב בקריירה שלו; ההתרוממות של זהבי לכדור של מיכה; ואיך אפשר בלי סימון ה"לא היה פנדל" של טב"ח1 כשהנעל של דלגאדו קבורה מתחת לרגל שלו. לא מצליח להירדם ויודע שארבע דקות של תקציר כפול 87 פעמים שווה קצת פחות משש שעות, עדיין רחוק משלישי הבא.

2:00 בלילה, הילד בוכה ואתה לא מבין למה. אמנם הוא רעב, אבל איזו סיבה יש לבכות בערב כזה. מסתכל עליו ובפעם הראשונה לא מקנא באפס הדאגות ובחיי הנוחות הזמניים שלו, אתה יודע שהפעם הוא זה שפספס. זה בסדר, ילד, תמיד אפשר להוציא עוד מהדורה של "איקס שנים ראשונות". לפרק שיעניין אותך יקראו "We are depending on the Eran". כמובן שיש להקפיד לבטא את השם בסרבונגלית מדוברת. בכל זאת, כאחד שאוהב ספרים, אתה מבין בזכויות יוצרים.  

כשנחת וגילה שכולם שוכבים עליו, עשה פיו פיו קצרצילום: אי־פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ