תמיר כהן
תמיר כהן
מכבי תל אביב חוגגת העפלה לליגת האלופות. לא יודע למה חשבתי שאפשר לשכוח ערב כזהצילום: רויטרס
תמיר כהן
תמיר כהן

"לפעמים אני לא יודע מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה". הסדרן עם הווסט הכתום מבקש מאתנו לקפל. בניגוד אלינו, הוא רוצה שהערב הזה ייגמר, לפשוט את המדים עם לוגו הצ'מפיונס, ללכת הביתה ולשטוף מעצמו עוד משמרת מיוזעת במקום הכי חם בגיהנום של באזל. עוד קצת, עוד רגע, עוד מבט בירוק הזה שכבר התרוקן משחקנים, צלמים וילדים שהתרוצצו עם החולצה והמספר של אבא. הדשא הזה הוא הים שלי. הקו הלבן שצמוד לספסלים תופס את תפקיד האופק. שם המחשבות פורחות ומקבלות צורה, שם הזיכרונות עולים, שם אתה מצליח לצייר מהלכים ולכתוב תסריטים. כמו הלוח המחיק של מאמני הכדורסל. אתה מצייר בראש ומקווה שזה יקרה, שהשחקנים וההיסטוריה יישמעו להוראות. לתקוות. לתפילות. ולעזאזל כמה שזה הצליח בשנים האחרונות. כמה שזה הצליח אתמול.

הסדרן ניצח. יורדים במדרגות הכי לאט שאפשר ומרימים דגלונים מלוכלכים מהרצפה. "בשביל הילד", אני מכין בראש את התירוץ לזה שהבאתי הביתה משהו דביק ששכב בזוהמה יותר מדי זמן. אבל יודע שאני רוצה עזרה, או יותר נכון - עֵזֶר. משהו שלא ייתן לי לשכוח. לא יודע למה חשבתי שאפשר לשכוח ערב כזה, הרי עד עכשיו אני זוכר את הריח של גבעת הניווטים ההיא ואת האור הכחול בטלפון שבישר על השער השני של ישמעאל אדו בסלוניקי לפני 11 שנה. עם היציאה מהשער אני הולך לעמדת המכירות כדי לקנות את צעיף ההתמודדות מול באזל. זאת עסקה די משתלמת, כולם יודעים שנשתמש בצעיף הזה גם בשנה הבאה, אולי עוד השנה. נגמר, נסה מול שער 8. נגמר, נסה מול שער 11, נגמר, נסה מול שער 5. לשם כבר הלכתי בלי תקוות, שום דבר טוב אף פעם לא יצא מהשער הזה.

כל אוהד מכבי יוכל לספר על נדודי שינה, דפיקות לב מואצות, התנשפויות וחוסר תפקוד בעבודה ככל שהתקרב מועד המשחקצילום: ספי מגריזו

מגיעים לחניון. נפרדים בחיבוק ובברכת חג שמח ונכנס לאוטו. לא מפעיל את הווייז, מניע רק בשביל להדליק מזגן, משעין את הכיסא, עוצם עיניים ומחייך. התמונה הראשונה שעולה לראש היא לא של התפרצות האקסטזה הצהובה, אלא 10 הדקות שבהן השחקנים של באזל פשוט עמדו ברחבה מול האוהדים שלהם והשפילו את הראש. כמו ילדים נזופים הם לא הבינו מה עשו לא בסדר, אבל הם ידעו כי שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו הדבר. בטח לא השנה, בטח לא בליגה האירופית. השפלת הראש מול האוהדים שלהם היתה לא פחות מהירואית. הם לא מיהרו לברוח למקלחת ולהתבודדות עם האוזניות הענקיות. הם לא ניגשו לדבר עם האוהדים ולבקש סליחה, או להסביר, הם פשוט עמדו שם. עמדו בדממה ושמרו על מרחק האחד מהשני. התנהגו ככאלה שידעו שאין מה לשחזר ולספר על האירוע הקשה שעברו כי בסופו של דבר כולם היו שם יחד. כולם מרגישים את אותו הכאב. ועל מה יש לדבר כשאין מה להגיד?

"בשביל לעלות לליגת האלופות צריך לסבול". לא זוכר משחק שהשפיע על הגוף כל כך הרבה זמן לפני שריקת הפתיחה. כל אוהד מכבי יוכל לספר על נדודי שינה, דפיקות לב מואצות, התנשפויות וחוסר תפקוד בעבודה ככל שהתקרב מועד המשחק. שש שעות לפני השריקה והבטן מתערבלת כאילו מתחננת "בבקשה, אל תעשה לי את זה שוב". וזאת גם היתה הרוח. בבקשה, שאם נגזר שלא ננצח לפחות שזה ייגמר כבר בהתחלה. בליץ של שלושה שערים בתוך 20 דקות שישאיר 70 דקות להגיד תודה לקבוצה הזאת. ולהגיד כל הכבוד לקבוצה המרשימה ההיא. הפחד הכי גדול היה ממשחק שבו מכבי לא מניעה כדור, לא מגיעה למצבים, לא מרחיקה מספיק כדורים מהרגל של חואן פאבלו או מהאגף של בן הרוש. הפחד הכי גדול היה ממשחק כזה שבו נגיע לדקות הסיום במרחק נגיעה מקניית חולצה עם פאץ' ליגת האלופות, ואז נספוג שער שישבור לנו את הלב. בבקשה, ביקשנו, רק שלא ישברו לנו את הלב.

וזה היה משחק כזה. סבלנו. באמת שסבלנו. אחרי הגול לא יכולנו לפתוח את הפה ולשיר. לא בגלל שאנחנו יודעים לשיר רק אחרי גולים, אלא כי פשוט המתנו בהשלמה לשער השני. אתה לא שר בזמן שאתה מחכה לכדור שיעשה בך וידוא הריגה. גם אחרי השוויון סבלנו. הרגשנו כל כאב של כל שחקן במגרש. הרגשנו את הקרסול של נוסא, את השוקיים של טב"ח1 אחרי עוד גליץ' מוצלח על אמבולו, את חומצות החלב של ריקן אחרי עוד ספרינט, את הלב הדופק של בן הרוש בכל פעם שהכדור התקרב לצד שלו. היינו שם והרגשנו. וסבלנו. וזה מה שהיה צריך כדי לעלות. זה מה שהיה צריך כדי שלא ישברו לנו את הלב. 

ערן זהבי. עבורו זה הכי טבעי שיש. זאת הבמה שלו. צילום: ספי מגריזו

"ככל שאני עובד יותר קשה יש לי יותר מזל". לא מצליח לישון. האדרנלין מתפשט בדם כאילו החדירו אותו בצינור לחץ אוויר לווריד. מגיע לכל מקום בגוף. יושב טוב טוב במוח. חוזר בראש לפעילויות בתנועת הנוער שבהן היו כותבים נושא על פלקט, מקיפים אותו בעיגול ומעלים אסוציאציות שיוצרות שמש רעיונות. "ליגת האלופות" אני כותב ומקיף בעיגול. המנון. לוגו כדור הכוכבים. ילדים מנופפים בדגל. המון כסף. מסי. רונאלדו. יונייטד. באיירן. יובה. כותב גם מכבי. מסתכל על זה ומחייך. לא יכול להפסיק לחייך. זה כל כך לא טבעי שמיד עולה תמיהה איך בעצם זה לא הדבר הכי טבעי בעולם. איך אפשר להגיד שש פעמים "מכבי אלופת אירופה" בכדורסל, אבל אם תגיד את זה על גם על הקבוצה הזאת עם השחקן הזה יאשפזו אותך במחלקה על שם גומא אגיאר.

בסופו של דבר, המאמן של באזל צודק. לא בהרכב שהעלה, במערך, בניהול המשחק או בהכנה הטקטית, אלא בזה שלמכבי היה המון מזל. המון מזל ואחד שעובד ממש קשה כדי להשיג  אותו. ואחד שמדביק קבוצה שלמה לעבוד ממש קשה כדי לדאוג שהוא יהיה בצד הצהוב. קבוצה שלמה שמדביקה מאות אלפים באמונה שאתמול עשינו צעד בדרך להכניס את מכבי בטבעיות לשמש הרעיונות של ליגת האלופות. וההוא, מספר 7 ההוא, שלא יודע מה הוא עשה שמגיע לו כל הטוב הזה, שידע כי צריך לסבול כדי להעפיל ושעובד קשה והמזל יודע להעריך את זה – עבורו זה הכי טבעי שיש. זאת הבמה שלו. שם יבינו למה הוא לא מוכן ללכת לקבוצת אמצע טבלה באירופה. שם הקבוצות שבאמת ראויות לו יכירו אותו. ושם גם ניפרד ממנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ