הבלוג הצהוב

בדרגאו מכבי תל אביב אמרה לאירופה שהיא כאן כדי להישאר

אפשר היה לחוש באינפלציה בערך המכביזם, אפילו המלים "הפסד בכבוד" נאמרו, הפחד היה עמוק. הכל היה נכון, עד הדרגאו

תמיר כהן
תמיר כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוהדי מכבי תל אביב בדרגאו. בפעם הראשונה הבנו שאפשר, הוכחנו שאנחנו ראוייםצילום: אי־פי
תמיר כהן
תמיר כהן

עד הדרגאו נראתה מכבי תל אביב בליגת האלופות כמו שטל בן חיים החלוץ נראה בין הקורות של המושבה: צנומה ונמוכה מדי, קצת מצחיקה ובעיקר לא שייכת. המרחק בין הקרחת של הטב"ח למשקוף שמעליו היה שווה למרחק בין ניקולה מיטרוביץ' לססק פברגאס; את השימוש ברגל במקום היד בבעיטה החופשית אפשר לדמות לתקווה ששיטת משחק שעובדת נגד מכבי חיפה תעבוד גם מול דינמו קייב; והריצה לנקודת הקרן כשאתה לובש אפודת שוער שווה למאבק על נקודות בבית עם צ'לסי, פורטו ודינמו קייב עם הרכב של שני זרים ותשעה ישראלים שהפסידו לקפריסין – רומנטי אבל מסוכן. עד הדרגאו.

לאורך המסע בן עשר השעות לפורטו חלה אינפלציה בערך המכביזם. אוהדים ששילמו 3,000 שקל על יומיים בעיר היין (סורי ראשל"צ) דיברו בנתב"ג על 3-1. מה זה דיברו – קיוו, ייחלו, פינטזו. אמרו שחייב שער, לא משנה מתי ואיך. אוהדים שהיו חותמים בשמחה על אותה תבנית משחק של הנבחרת בבלגיה: בונקר, התפרקות, גניבת גול מקרי שתי דקות לסוף וכל זה כדי לשמש במה לעמדת די-ג'יי ואורות ירוקים במרכז המגרש. על המטוס - במקביל לשירת "אני מכבי מי אתם בכלל" – כבר סגרו על דיל של 5-1, בדיוק כמו במינכן לפני 11 שנה. ברכבת למרכז פורטו, כשהגיעה בוואטסאפ תמונת היחס שהווינר נותן לניצחון צהוב, היה כבר אחד שהתפלל ל-9-1. לא סתם התפלל, אלא הסביר את זה באנגלית של חתול צרפתי לכמה אוהדים מקומיים שחלקו אתנו את הקרון. הוא חיפש, לא היה לו את זה ביותר מביך.

עד כדי כך עמוק וקמאי הפחד הזה מהאפס-אפס על שם אלישע ודאבלישווילי. כל כך עמוק שיכול לעקור מכביזם מאוהדים שלא מלבישים את התינוקות שלהם באדום ושישאגו לדור פרץ לצאת קדימה בדקה ה-90 ב-0-5 על הפועל עכו. ועכשיו הם רק רוצים גול. לא רוצים להצטרף לשורה סטטיסטית נשכחת שזכורה רק במקומותינו. רק רוצים גול, אפילו לא הפסד בכבוד – גול, שער, כדור שיעבור את קסיאס והקו. אין לי מושג מאיזה מילון אדום הם שלפו את המונח "הפסד בכבוד" ואיך לעזאזל מישהו בצהוב-כחול יודע איך להגות אותו אבל רק על זה הם דיברו. רק על זה הם חשבו. שום דבר אחר לא העסיק אותם. הדאיג. הפחיד. עד הדרגאו.

ממרומי היציע באיצטדיון הנפלא הזה, תחת השפעת המון בירה זולה ומגניבה ובאופוריה הממכרת שאלפי אוהדים הזריקו אחד לשני ברחובות העיר, היה קשה להבדיל בין השחקנים בצהוב. זאת פריצה של טב"ח או שמא מיכה, טיבי יצר את החור או שזה שוב גארסיה, חואן פאבלו לא יצא לכדור גובה ולא הצליח לעצור כדור שננגח אליו לגוף או שמא זה השוער הכי טוב בעולם לגילו? וכל זה לא באמת שינה. כי ממרומי היציע, עם השאגה האדירה שיצאה מהגרונות של האלפים, עם השקט המביך שיצרו מעט האוהדים המקומיים שהגיעו לכבד את הדבר הכי טוב שקרה לעיר הזאת - זה הרגיש אחרת. בפעם הראשונה הרגשנו שאנחנו שייכים. בפעם הראשונה זה נראה שזה לא כל כך גבוה, רחוק וחזק מאתנו. בפעם הראשונה הבנו שאמנם כרגע אנחנו בעמדת נחיתות, אבל זה סגיר, עביר, שפיר. בפעם הראשונה הבנו שאפשר, הוכחנו שאנחנו ראויים.

עד הדרגאו נראתה מכבי באלופות כמו שבן חיים (בתמונה) נראה בין הקורות של המושבה: קצת מצחיקה ובעיקר לא שייכתצילום: רויטרס

אבל עדיין אין שער. וכולם רוצים אחד כזה. רצו שטב"ח יקבל את הפנדל שלא הגיע לו, שזהבי החלש ייתן עוד גול משום מקום, שיצחקי יצליח לשלוף איזה קסם שיפתיע את איקר 51 קלין שיטס קסיאס. לא חשבו על שני השערים שספגנו בתוך ארבע דקות בניגוד לכל מה שהלך במגרש ולכל מה שהרגיש ביציע, ובלב. שזאת כל כך לא היתה מחצית של 2-0. שאנחנו לא קבוצה שצריך להיות כל כך קל לנצח אותה. עזבו קבוצה, הרי זה לא משנה מי לובש את החולצה הצהובה, זה לא מועדון שמספיקות ארבע דקות של הילוך שלישי כדי לצאת עם שני שערים וקלין שיט. הולי שיט.

הבעיה היא שאחרי שלושה מחזורים ללא שער זה כבר תופס את השחקנים. יושב להם בראש. ובניגוד למשחקים בנבחרת, אכפת להם. באמת אכפת להם כי אחרים כמו חיפה של איגביני והפועל של זהבי וורמוט הוכיחו שאפשר אחרת. וכולם מסביב מדברים על זה, רק על זה. שכחו שגם בקמפיין הקודם מכבי היתה במאזן 5-0 אחרי שלושה משחקים. שכחו שבשלושת המשחקים הבאים היא כבשה ארבעה שערים וצברה ארבע נקודות. וכל זה עם קובי מוסא, שוקי נגר ופאקינג גל ניר. וגם אם לא יכבשו את השער הזה, וגם אם לא יצברו את הנקודות האלה, בדרגאו מכבי הוכיחה שהיא מועדון ששייך למסגרת הזאת. בקהל, במשחק הבטוח במגרש ובמאבק פיזי ואמיתי עד השנייה האחרונה. בדרגאו כל שחקן הבין שהוא יכול, שהוא מסוגל, שאולי צריך לסבול עוד קצת כדי להגיע לשם - אבל עכשיו הוא יודע שזה אפשרי. כל אוהד הבין איזו זכות וגאווה זאת (וכיף גדול) ללוות את הקבוצה לכל מגרש באירופה וזה לא משהו שייעצר באפס שערים ואפס נקודות. בדרגאו מכבי אמרה לאירופה שהיא כאן כדי להישאר. 

תגובות