בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הצהוב

להתראות ניקולה מיטרוביץ', שלום אירופה

הגעת פטר בוס סימלה עידן של עליית מדרגה מקצועית במכבי תל אביב, תקופה שבה נפסיק להתרגש מהמנון ליגת האלופות. את המחיר נאלץ לשלם זר שאמנם נתן את הנשמה, אך היה ונשאר בינוני

3תגובות
ניקולה מיטרוביץ' מוחא כפיים
שרון בוקוב

אחת ההצדקות לדמויות הלא ראויות שמתווכות בינינו לבין הכדורגל שאנחנו רואים על המסך היא הניסיון שלהם על המגרש. הם טעמו דשא, היו בחדר ההלבשה, מבינים את נפש השחקן, את המשחק, את הלחץ, האווירה, יודעים לשים את הקהל בפרופורציות. הם הרי היו שם, תמיד אומרים. קרעו זוג קלישאות ויודעים לקחת חוויות מהקריירה שלהם במשחק נגד בית"ר תל אביב ולהשליך על משחקי עונה, פאתי גמר צ'מפיונס. ועדיין, יש משהו בטיעון הזה. כאוהד שלקח לו המון זמן להבין שאת חלום חייו (לשים גול בדרבי) הוא כבר לא יגשים, יש סיטואציות במגרש שלעולם לא אבין. ולא שלא ניסיתי. בבלומפילד נגד חיפה הבנתי, סליחה – חוויתי לראשונה, את אחת הסיטואציות האלה: רק שם הבנתי את ההשפעה שיש למאמן חדש על שחקנים, על משחק, על מועדון.

כמו עומרי בן הרוש, איתן טיבי וטל בן חיים החלוץ, גם אנחנו ביציע נתנו קצת יותר. היינו חכמים יותר, מתלוננים פחות, מנסים להתרכז בטוב, השקענו, טעינו מעט. היה לנו משחק טוב. גם לטיבי, בן הרוש ובן חיים, אבל אצלם זאת לא חכמה. הם הרי פגשו את פטר בוס בשלושה אימונים ובתדרוך לפני היציאה לחימום ובאחד נוסף לפני שריקת הפתיחה. אנחנו רק קראנו עליו, שמענו אותו, פנטזנו אתו. ועליו. ועל מה שהוא יכול לעשות לנו. אבל עוד לפני השריקה, ובלי קשר לתוצאה בכאילו-קלאסיקו הזה, הבנו שעכשיו, רשמית, נפתח השלב השלישי בתוכנית של מיטש לב-זהב. עולים שלב.

פטר בוס
שרון בוקוב

המטרה היא כבר לא עוד אליפות בישראל, עוד גביע. כלומר, ברור, אבל לא רק. בוס כאן עכשיו כי אם הוא היה מגיע לפני אוסקר הוא היה מקבל קבוצה בלי כושר גופני ובלי אמונה בעצמה; אם הוא היה מגיע לפני סוזה הוא היה מקבל קבוצה בלי משמעת טקטית ובלי יכולת הבנת משחק ושינויים תוך כדי תנועה; אם הוא היה מגיע לפני פאקו הוא היה מקבל קבוצה שמחזיקה בכדור רוב הזמן אך לא מספיק בשביל ליישם את השיטה שלו; אם הוא היה מגיע לפני סלאבישה הוא היה מקבל קבוצה שֹבעה שצריך להעיר. הוא כאן בזמן. ולא פחות חשוב – למספיק זמן.

אני לא חושב שראינו ביום ראשון הרבה מהפילוסופיה של בוס, אבל עוד בשעות שלפני המשחק היה באוויר משהו אחר: לראשונה זה המון זמן, לא היה לחץ במשחק חשוב. אמנם שחקני באר שבע בפור של ארבע נקודות בעודם יושבים מול המסך וצועקים "עמא יעמיק" בכל פעם שזהבי נוגע בכדור, אבל היתה תחושה שיהיה בסדר. לא התחושה המכביסטית הזאת של מנצחים בכל מקרה, אלא שהמשחק המשמעותי באמת יתנהל באוזנייה של ג'ורדי בשבועיים הקרובים ובקיץ: ארבעה-חמישה שחקני רכש שיבהירו שנותנים לבוס את החומר אתו הוא הולך לפרק חלקים מהמכונה ולהציג מודל חדש – מהיר יותר, חזק יותר ותחרותי יותר בצ'מפיונס. הריצה של פרדראג ראיקוביץ' לעיגול האמצע בדקה ה-69 כדי להיפרד מ"אחיו הגדול" - ניקולה מיטרוביץ', היתה אחת הראיות לכך.  

היו זמנים

מאז אבי נמני עזב לדרבי קאונטי, שחקנים זרים איישו את תפקיד הקשר המרכזי כמעט מדי שנה במכבי. רובם המכריע היו כישלונות מוחלטים: מאלכסיי קוסולפוב, דרך ג'יבריל סידיבה ועד דולי ג'ונסון. ניקולה מיטרוביץ', יחד עם גז'גוז' ודז'ינסקי וברונו הייס, היה מהיחידים שקיבל מקום של קבע בהרכב, וגם בלב האוהדים. בדומה לפולני ולברזילאי, הסרבי נתן את הנשמה בכל משחק, ניסה לשחק קדימה, עשה הגנה וידע להעריך את הקהל והמועדון שבו הוא נמצא. בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של מכבי, שחקן כמו ניקולה מיטרוביץ' היה גם גומר בה את הקריירה. אבל במכבי הנוכחית של פוסט נמני ואיוניר, ובשלב מאוד עמוק בעידן ג'ורדי, אין לאיש מקום בטוח. במכבי הזאת כבר אין הקצאה לזרים בינוניים. אחרי חואן פאבלו ולפני קרלוס גארסיה ואולי גם נוסא איגייבור, מיטרוביץ' פשוט לא יכול להישאר על משבצת יקרה של זר; לא יכול להישאר על משבצת יקרה של קשר יוצר במרכז; לא יכול להישאר על תקן האיש שיחד עם בוס יהפוך את הכדורגל של מכבי ליעיל יותר (למרות אחוז נמוך של בעיטות למסגרת מול חיפה) וכמיטב המסורת ההולנדית – מהנה יותר, שמח יותר – מכביסטי יותר.

אמנם את חיפה ניצחנו בסופו של דבר עם דפיקות לב, אבל 60 הדקות הראשונות והחילוף שהגיע תשע דקות אחר כך הכריזו בגאון על עידן חדש במכבי – עידן של מאמן שהצהיר שיישאר פה שנה וחצי, עידן של בעלים שהודיע על עליית מדרגה במדיניות הרכש ועידן של פוסט ההתרגשות מהמנון ליגת האלופות ופרה האקסטזה של לקחת נקודות ולתת פייט על המקום השלישי בבית. היה מרגש השבוע בבלומפילד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#