בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה ייגמר בטרגדיה, שלנו או של באר שבע

אחרי שכבר איבדתי את האמונה, הגול של אייל משומר הזכיר לי שהכל אפשרי, שכל מה שלא יכול לקרות עשוי להתרחש. הערב ייכתב הפרק האחרון בסיפור האליפות, והוא פשוט טוב מדי בשביל להיות אדום

9תגובות
שחקני מכבי תל אביב מאוכזבים
שרון בוקוב

מודה, היה לי משבר אמונה. נשברתי. לרגע, גג יממה, אולי שתיים. המשחק נגד רעננה נתן את האות ליום דיכאון, שאחריו בא יום הזיכרון שהסתיים ביום העצמאות. באווירת הקצף, הזיקוקים והבמות בבאר שבע שהבטיחו לא לפרק, היא חדרה שוב, הסתננה דרך החרך הצר שהותרתי לה, הזדחלה לה בין כל השיקולים הרציונליים, חישובי ההסתברות והאליאל-פרצים והעדן-בן-בסטים בהרכב. והנה היא באה שוב, האמונה. האמונה המייסרת שזה לא נגמר. האמונה שעוד עלולה להכאיב עשרות מונים רק בגלל הסרוב להשלים עם אובדנה הרבה לפני המעשה של ברק בדש. האמונה שאיבדתי לרגע – גג שתי יממות – ועלתה לי ביכולת או בעוז להגיד "אמרתי לכם", אפילו את זה איבדתי. אבל היא באה. והיא כאן. וזה ייגמר בטרגדיה. או שלנו, או שלהם – אין באמצע.

איצטדיון נתניה. אלפי צהובים מבינים שזה נגמר ואומרים תודה לשחקנים. מעמד מרגש, השירה אדירה, מחיאות הכפיים מרחיבות את הלב – פיזית – העיניים דומעות ומחפשות תקווה, בעיקר בעיני השחקנים על המגרש. התקווה לא נמצאה שם, היה רק שבר, השלמה שזה נגמר. בשעות שאחרי ניסיתי להבין איך אני מרגיש, איך הם מרגישים, איך ערן מרגיש. המלה הכי מוצלחת שאיתרתי היא "מפונצ'ר". ולא סתם צמיג מפונצ'ר, אלא בלון אדיר שהתנוסס מעל העיר ולאט לאט מאבד אוויר במעגליות עד שהוא נוחת על הכיסא הכחול בנתניה כשמסביב נותרו אוהדים בודדים וסדרנים ששרים-מתחננים יאללה הביתה. הייתי חייב קלוז'ר, לעשות משהו שיסמל את מה שאני מרגיש. "ברכות, מגיע לכם", סימסתי לחבר אדום. הגיע להם. אמת לשעתה.

ערן זהבי מרים ידיים
שרון בוקוב

קובץ הוורד נפתח אחרי צפייה חטופה בתקציר, יותר מזה לא יכולתי. שלושה ימים אחר כך היתה כתובה בו פסקה אחת. 80-70 מלה על סוף פרק. על כמה אדירה הקבוצה הזאת. כמה כיף היה בעונה הזאת. כמה חשובה היתה האליפות הרביעית – הרבה יותר מהשלישית – ואיזו משמעות אדירה היתה יכולה להיות לה. הרגשתי שהולכים לקיץ ארוך, של המון שמות חדשים, של ספקולציות, של אולימפיאדה ויורו לא מעניינים, של צמא אמיתי לראות את מכבי. בעיקר לראות מי זאת מכבי. זה היה גדול עלי. באופן מלאכותי משהו הכרחתי את עצמי להאמין. הרחבתי את הפתח המובנה לאמונה וחיברתי הפועל באר שבע מינוס סמי עופר ומוגרבי בטרנר, פלוס ערן זהבי בטדי ובבלומפילד במחזור הסיום, וקיבלתי מקום ראשון בהפרש שערים. קונה. אפילו אם זה רק חלום שיחזיק יומיים.

ואז הם מגיעים. האנשים, המחשבות, ההסברים, ההצדקות. סיכוי של 5%, גג 10%, לא קרו דברים כאלה, זהבי בירך, בוס ויתר, ג'ורדי כבר לא מתקשר, מיטש שוקל, ואיפה מרטין. אין מה לחפש בטדי פרט ללהגיד יפה תודה. אין מה לצפות מחיפה כשהראש כבר בגמר הגביע.

מחול ההצדקות והתירוצים הזכיר לי את רגעי השבר הראשונים שלי כאוהד בימים שבהם לא הבנתי איך אפשר להפסיד כשנמני על המגרש. תמיד חשבתי שהכל תלוי בו, כשהוא יחליט לשים גול הוא ישים אותו, כשהוא רק ירצה לעבור חצי מגרש בדריבל ובריצה גמלונית הוא פשוט יעשה את זה. ואז הוא ניסה וכשל. בעט והחטיא. את המחשבה הילדותית הזאת השארתי איתי עד רגע הפרישה שלו. זאת היתה האמונה שלי, האמונה בלא הגיוני, האמונה בניצחון בכל מחיר, האמונה שהכל בידיים שלנו וברגליים שלו. רציונליזציה של אוהד. ועכשיו גם את זה מבקשים לקחת ממני.

אייל משומר חוגג שער
ניר קידר

הגול של אייל משומר היה דרכו של אלוהי המשחק לומר שהכל אפשרי, שכל מה שלא יכול לקרות עוד עשוי לקרות. שכל מה שלא יכול לקרות צריך לקרות, תשאלו את טייריס רייס וערן זהבי. שיש כאן סיפור טוב מדי כדי שזה ייגמר באליפות אדומה בעקבות גול של לא אחר מאשר ברק בדש – המכביסט הכי גדול שהיה כאן ביחס לדקות משחק בפועל. דווקא הוא. זה לא יכול לקרות, זה סיפור טוב מדי כדי להרוס אותו עם פינאלה כל כך סתמי. הרי יש כאן הכל: עלייה למקום הראשון אחרי 16 מחזורים בגול בדקה ה-90 ששובר שיא של 287 שנה, איבוד המקום הראשון רק מחזור אחר כך וההבנה שיעברו עוד 330 דקות עד הגול הבא בצהוב, השלמה עם אובדן האליפות ועלייה עם יואב זיו ועדן בן בסט בהרכב בטדי, ניצחון וגול של אחד, אייל משומר, בדקה ה-93, במשחק הכתרה של אליפות אחרי 40 שנה, בדריבל של 30 מטר, בגול בין הרגליים לשוער שהציל חמישה שערים בטוחים באותו משחק, בלקחת אליפות בזכות תיקו ומעלה של קבוצה ומאמן ששונאים אותך כמו שחיילים שונאים את ימי ראשון.

גם אלוהי המשחק יודע שזה מושלם מדי לאבד סוף כזה לסיפור כזה. דבר אחד בטוח, גם אם הוא יחשוב על סיום אחר, זאת עדיין תהיה טרגדיה. השאלה של מי. ואיך לעזאזל אפשר לקום מדבר כזה.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#