בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הצהוב

נזכור את החמש, בגלל שהעשר לא יוצא לנו מהראש

בספורט הכל זה מספרים. אפשר לדבר על 46 שנה מאז החמישיה בדרבי של שפיגל או על 9 נקודות מאז ההפסד הכואב בנתניה לרוסים, אבל בשביל להבין באמת את מה שקרה אתמול צריך לזכור את המספר 10. 10 שנים ללא אליפות שהסתיימו ממש לא מזמן

7תגובות
שחקני מכבי תל אביב מודים לקהל
ניר קידר

היופי בספורט זה שהכל מסתכם בסופו של דבר במספרים. מספר אחד שגדול יותר מזה שמולו על הלוח מספק מספר שונה של נקודות. מספר נקודות גדול מהיריב לאורך התחרות מביא תואר. גם תארים סופרים. גם שנים. גם הישגים. מספרים יודעים להגיד לך כמה אתה טוב, יודעים להציב אותך מול היריבות, לעמת אותך מול ההיסטוריה. הדרבי של ה-25.9.2016 היה כזה. 0-5, מחזור חמישי, שער ראשון בדקה החמישית, ניצחון 50 בדרבים מקום המדינה, 8 שערים למספר 11 בחמישה משחקים ומעל הכל – 9 מ-9. 9 נקודות בתוך עשרה ימים אחרי אירוע שיכול לגמור עונה, שיכול לגמור קבוצה. 9 מ-9 עם 11 שערי זכות ואפס שערי חובה. מול שלוש קבוצות באדום. דרבי של מספרים. עוד אחד כזה.

תסלח לי הספרה חמש, או המספר המטורף של 46 שנים מה-0-5 של גיורא, המספר שהכי משמעותי להבנה מה עברו אמש אוהדי מכבי הוא דווקא עשר. עשר שנים. העשור ההוא. העשור שהגיע אחרי האליפות של נמני והסתיים באליפות של ג'ורדי. העשור שהראה לנו כל כך הרבה פנים של רע, בכל כך הרבה צבעים, עם כל כך הרבה דמויות וגיבורים, עם כל כך הרבה טרגדיות. העשור שעימת אותנו לפחות פעמיים בעונה עם הפחד הכי גדול שלנו: דרבי. ובכל פעם זה כאב יותר. גם כשלא חשבנו שאפשר לכאוב יותר. פעם חשבתי ששתי האליפויות הרצופות של אברם וקשטן הן המעצבות ביותר בחייו של מכביסט בתחילת העשור הרביעי בחייו, אך דווקא עידן ג'ורדי יודע לתת את הכבוד לעשר השנים ההן. יודע לשים אותן באור הנכון.

עשר השנים ההן היו עבורנו מעין ביקור ארוך במרכז לשיקום מתאונות דרכים, ביקור שאחריו אתה נוסע על 40 קמ"ש, לא יוצא לעקיפות מיותרות ולא מתעצבן בכביש. מה שראית יושב לך בראש, אתה יודע מה קורה אם וכאשר, אתה יודע מה יכול לקרות, מה ההשלכות, לאן תוכל להגיע. בעשר השנים האלה ראינו תור זהב אדום, ירוק ובית"רי. ראינו שליטה אבסולוטית, ראינו חגיגות כואבות, אצלנו, בבית, אצלם, באירופה. חטפנו מכה אחר מכה, אחת כואבת יותר מקודמתה. ומדי קיץ הרמנו את הראש כדי להבטיח שהנה, הפעם זה שונה, רק כדי להתרסק אחרי ארבעה מחזורים בי"א באשדוד או באורווה בפתח תקוה. עשר השנים ההן המחישו לנו כמה הכל ארעי, כמה הכל נזיל, כמה חייו של אוהד הם ישיבה מתמשכת בתא של גלגל ענק. לעשר השנים ההן יש מקום של כבוד בראש, ליד ויטרינת התארים, מאחורי ספריה שחורה, אך לא נעולה, הרי צריך לשלוף אותה מדי פעם, בעיקר כדי להבין מה אנחנו עוברים עכשיו וכמה זה קצוב בזמן. עברו חמש, ומי יודע מתי זה ייגמר, רק יודעים שזה יקרה.

אלה שחוו את העשור ההוא יודעים להעריך. יודעים להוקיר. יודעים להכיר בכך שזה זמני. ש-0-5, 0-4, 2-4 ו-2-3 בדרבי זה החריג, לא הנורמה. יודעים ש-0-5 ו-2-6 על באר שבע זה היוצא מן הכלל. יודעים ש-0-5 ו-1-4 על בית"ר זה משהו שצריך לצלם ולתייק. יודעים ש-0-6 על חיפה זה אירוע של פעם בדור. ובגלל זה ה-0-5 מאמש בנתניה כל כך מתוק, בגלל זה ה-0-5 הזה כל כך נצחי – כי אנחנו יודעים שזאת לא שגרה, זאת לא יכולה להיות שגרה, שגם בפערי רמות גבוהים יותר לא הצלחנו לשחזר את הרביעיות של אוסקר, שגם כשהיה נדמה שהנה באה החגיגה זה נגמר ב-0-2 סולידי במקרה הטוב או ב-1-1 במקרה הנורא.

שחקני מכבי תל אביב מתחבקים אחרי שער
ניר קידר

ואת ה-0-5 הזה אנחנו נדע לשמור. נדע לטפל בו, נעטוף אותו ברשת ספוג ורודה ונאפסן בעדינות בקופסה; נשלוף את התקציר (הקצר מדי) לפחות פעמיים ביום בשבועות הקרובים; נזכור לצד מי ישבנו ביציע, איך חגגנו כל גול, איך שכחנו לרגע מהפילוג בקהל ושאגנו כאיש אחד, איך קפצנו וחיבקנו אנשים שמעולם לא פגשנו; נזכור איך ניסינו לחפש מלים כדי לתאר את השלמות בה האריס מדוניאנין רץ-הולך-עומד-מטפל בכדור ומניף את הרגל השמאלית שלו בקלאס של רקדנית בלט ובדיוק של מנתח מוח; נזכור את קריאות האולה 25 דקות לסיום, את הגליצ'ים של האדומים לרגליים, את קריאות ה"עוד עוד" המרגשות; את הדמעות שהופיעו משום מה רק בגול הרביעי; את החזרה הביתה עם חלונות פתוחים, פול ווליום של שירים מדיסק האליפות ומהירות ממוצעת של 60 קמ"ש. כי אין לאן למהר, אין למה להזדרז להשאיר את זה כאירוע שקרה אמש. כי זה עדיין קורה, אתה עדיין חלק מזה, גם שעתיים אחרי שריקת הסיום.

כי זה נדיר, כי זה חריג, כי זה היסטורי, כי זה כל כך כיף להרגיש את זה בזמן אמת. לחוות את זה. לחיות את זה. להיות שם. לחזור הביתה ולהעיר את הילד בן השנתיים, לתת לו חיבוק שמאיים לשבור לו צלע וללחוש לו באוזן, "אבא הביא לך את הדרבי, סליחה שלא יכולת לבוא".  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#