בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלוג הצהוב

זה נגמר ביום בו איש גדול אחד הוריד הילוך

אחרי ארבע שנים בהן הגענו לפסגות של אושר ושמחה, מכבי תל אביב של התקופה האחרונה מעידה על סוף עידן ג'ורדי קרויף

7תגובות
דור מיכה (במרכז) והצהובים מאוכזבים אחרי התיקו המאופס מול מכבי פ"ת
ניר קידר

קל יותר לכתוב אחרי הפסדים. אתה כואב, פצוע, מדמם מעט, דומע. אפילו נעלב. מעטות הקבוצות להן אפשר להפסיד בלי להיעלב. אחרי הפסדים הכאב מדבר. הכאב מקלף את המסכות, היומרה, המחשבות מה אם ומה או מי יגידו. הכאב זורם יותר מהשמחה. הוא מופיע תמיד בצורה אחרת, במקום אחר, בעוצמה אחרת. השמחה צנועה יותר, צפויה יותר, מתאימה עצמה אליך ולמקום בו היא תופסת אותך. שמחת היציע אינה כשמחת הכורסה.

ארבעה משחקים, שלושה ב"בית", שתי נקודות, אפס שערים, מינוס חמש. אמור להיות קל לכתוב, אמור להיות כואב, אמור להרגיש בדיכאון, אבל הוא לא נוכח. הוא הגיח לכמה ימים אחרי חיפה, לחצי יממה אחרי באר שבע וזהו. לא עצב, לא דיכאון, קצת ייאוש, הרבה כעס, אבל מעל הכל התחושה המצמיתה הזאת, מפחידה ממש – תחושת ההשלמה. תחושה של זה מה יש, לא יהיה יותר, לפחות לא בקרוב. ובניגוד לזה מה יש של סוף ינואר 2016, כאן האופטימיות לא מוצאת מקום להניח ראש. ינואר 2017 לא יהווה תרופה לחולה שבכלל לא חושב שיש לו למה ללכת להיבדק.

שמונה ימים, חמישה משחקים קריטיים בשלב הזה של העונה גם בכדורגל וגם בכדורסל. שמונה ימים וחמישה משחקים מהם אפשר לקחת רק משחק אחד – הדרבי סל, ורגע אחד – בדיקת הדופק של פניני על קו העונשין, באותו דרבי. חמישה משחקים שמדמים את העונה כולה עד כה, גם בכדורגל וגם בכדורסל – רק הביאו ת'דרבי, לא יותר מזה.

כשיבקשו ההיסטוריונים לציין את הרגע המדויק בו החל תור הזהב של ג'ורדי קרויף - הרגע שבו החלה להיכתב אחת מהשושלות המרתקות והחשובות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי - סביר להניח שהם יגיעו למגרש שמאחורי המאפיה ברמת השרון. שם, בגשם, עם רוברטו קולאוטי ומונס דאבור, נוצרה המוטציה בדנ"א הכושל שהרכיב את המועדון בעשר השנים הקודמות. החלה תגובת השרשרת שהגיעה לשיאה כעבור כמה שבועות בדרבי ה-0-4, בחמישיות לבאר שבע ולבית"ר ובטילוגסי.

כשיבקשו אותם היסטוריונים לתארך את הרגע בו זה נגמר המשימה תהיה קשה יותר. יש שיציינו את ערב ה-15.6.2016 בבית הנתיבות רגע אחרי שערן מנתק את השיחה עם ג'ורדי ומתיישב במטוס שייקח אותו מזרחה, אחרים יציינו את המשחק ההוא בו הובלנו 0-3 בדקה ה-77 ומאז איבדנו את הזיכרון, אבל יש שיקחו את הרגע הכי שמח ב-2016 כרגע בו הכל נגמר: ה-0-5 בדרבי. בדיוק כמו ה-0-6 על חיפה בסוף העונה שעברה, מסיבת סיום עצובה עם חיוך קטן בזווית הפה.

ג'ורדי קרויף
שרון בוקוב

רק שאחרי הדרבי אף אחד לא סיפר שזה נגמר. החיוך לא הופיע בזווית הפה, אלא תפס כל מקום בפנים, קירב את השפתיים פרמננטית בכמה סנטימטרים לאוזניים. הוא לא ירד במשך שבועות; הוא לא ירד גם אחרי ההפסד באירלנד שסיכן את העונה האירופית כולה; לא ירד כשהמשיכו למכור את צעיפי ה-0-5 ועליהם ה-25.9.2016 גם אחרי ההפסד לחיפה. כשהוא סופסוף ירד, אחרי ההפסד בבאר שבע ובשיאה של בצורת השערים, התנחמנו בצפייה בתקציר, בשידור החוזר המלא, בתמלול קריאות השדר בכל אחד מהגולים. אתה מסתכל ברשימת 26 המשחקים העונה ומנסה למצוא כמה משחקים בהם הקבוצה נראתה כאחת ששייכת לעידן קרויף ופרט לדרבי מתקשה מאוד למצוא כזה. בכל משחק היו פגמים, מבוכה, המון מזל או שהיריבות לא היו משמעותיות. וכשהיו כאלה בנמצא חילצת מהן נקודה או יצאת עם הפסד בלי שום שער זכות.

מפתה מאוד לייחס את כל זה לדרבי, או שהדרבי ושני המשחקים שקדמו לו מול סכנין ורעננה היו אשליה שיצאנו מטראומת המשחק ההוא בו הובלנו 0-3 בדקה ה-77. מפתה מאוד לדמות את ההתפוצצות הלא הגיונית של ה-25 בספטמבר לקפיצה אדומה מחושבת על הרימון, למעשה הקרבה פואדי שמוכן להיכנס לכלא או לפחות לספרי ההיסטוריה רק כדי לשחרר כמה סוסים מהמרכבה הצהובה כדי לעכב אותה בזמן שכרכרת הגמלים דוהרת ללא הפרעה. אף אחד לא חשב שהיא תיעצר, אפילו זמנית, עוד בתחילת נובמבר. חמש יריות בגב. לכן רק שירו, שיר לבנות.

אבל זה לא הדרבי, זה לא המשחק ההוא בנתניה במחזור הראשון בליגה האירופית, זאת לא הטיסה של זהבי לסין, זה אפילו לא יום הצטרפות מספר 14 בכתום להרכב של נבחרת הוותיקים שם למעלה. את היום בו זה נגמר היסטוריונים לא יוכלו לתארך בלי לתרץ בכל מיני פרשנויות ותיאוריות חצי מופרכות על כאב, שמחה וקפיצה על רימון של היריבה העירונית. היום בו זה נגמר הוא היום בו החליט איש גדול אחד פשוט להוריד הילוך. באותו יום האיש הגדול הזה הבין שזה קטן עליו, שאפשר להגיע לאותן תוצאות גם בלי מוטיבציה, בלי רעב, בלי עבודה מקצועית, בלי לעשות את מה שהוא עשה במשך ארבע שנים והביא אותו, ואותנו, לפסגות של אושר. לשנים של שמחה. בתאריך העלום ההוא בו עלה לו הג'ורדי, ירדה לה מכבי. נגמר לו העידן.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#