בייסבול בקובה: אהבה מימים אחרים

בפארקים מאובקים ומתחת לפנסי רחוב, עם פקקי בקבוקים או כדורים מאולתרים. בהוואנה לא היו זקוקים להפשרת היחסים עם ארצות הברית - את המשחק האמריקאי מכל הם כבר מזמן אמצו ללבם

מייקל פאואל, הוואנה
ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מייקל פאואל, הוואנה
ניו יורק טיימס

ביקור ב"סיודאד דפורטיבה" — פארק ספורט ציבורי רחב ידיים בהוואנה — דומה יותר מכל לשיטוט בנבכי נפש אובססיבית. אחד אחר השני נגלים מגרשי הבייסבול המאובקים. ככל שהעין מאפשרת, נדמה כי ילדים, הורים וסבים זורקים או תופסים כדור. אני מרגיש כמו בהזיה אמריקאית מ־1965.

"מירה! מירה!", נדדתי בעקבות הקולות למשחק בין שתי קבוצות שכונתיות המורכבות מילדים בני 11 ו־12, "מריאנו" נגד "גואנאבקואה". מאמן הקבוצה הראשונה, לורנזו רוחאס בן ה־62, ברנש זערורי עם שיער לבן, מתנהל במגרש כאילו היה מדובר בסלון ביתו. הוא קורא אליו את החובט המצטיין שלו, גרשון, בן 11. הילד חבט בכדור מהיר שנזרק לעברו, ועקב בריכוז אחר מסלולו. רוחאס ניגש אליו, לחש משהו על אוזנו. גרשון הציץ לאחור, מבטו תמה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ