בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

98 ימים, 98 סיבות לדאגה

‏אפשר לדבר על המים המזוהמים של ריו, על השביתה בבתי הספר ועל בתי החולים נטולי הרופאים. אפשר גם לדבר על המתקנים שלא מוכנים, על מחסור במקומות לינה ועל האלימות. שלושה חודשים וחצי לפתיחתם, עיר בפשיטת רגל נאבקת להגיש לעולם משחקים אולימפיים מכובדים

13תגובות
ריו 2016
Felipe Dana/אי־פי

‏אני ברזילאי. אני רוקד סמבה ככה־ככה. כדורגל… בוורידים, בלב, ברגליים והרבה‏, הרבה מאוד בראש. בקפוארה ‏אני לא מתעסק, אבל מוחא כפיים כאשר ריקוד הקרב הזה משתלט על העולם כולו. בכיתי ‏כשאיירטון סנה נהרג במירוץ שם באימולה, באיטליה. ‏הדמעות האלה היו שונות מאוד מאלה שזלגו מעיניי בשעה שגרמניה כבשה שער אחר שער לפני שנתיים בגביע העולם, בתבוסה 1–7 הידועה לשמצה. ‏והנה, שוב העולם מגיע אלינו לביקור. ‏ זה לא כמו שהיה במונדיאל, כש-32 נבחרות באו לחודש ושיחקו בתריסר איצטדיונים, ‏בערים שונות, מהאמזונס ועד לגבול...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#