כבר 11 שנה שאנחנו בסיוט של פדרר ובכל חלום הסיפור אחר. רק שייגמר כבר

זה היה כמו בחלומות האלה, הנוראיים, המיוזעים, הלא נגמרים, שבהם אתה מנסה לעשות איזושהי פעולה קטנה, פשוטה, יומיומית, ולא מצליח. לטפס במדרגות, לרוץ, להגיע לאיזשהו מקום, עניינים שבשגרה - אבל לא, משהו לא מאפשר לך. ובשלב מסוים, כשהדפוס חוזר על עצמו שוב ושוב, החלום הופך לסיוט. סיוט על חוסר יכולת, על חוסר מסוגלות. החלום כמו צועק באוזנייך: אתה לא מסוגל! אתה לא מסוגל! אתה לא מסוגל! מתי כבר תבין שאתה לא מסוגל? ורק אחרי שאתה מקבל עלייך את הדין - כן חלום, אני באמת לא מסוגל, רק תשחרר אותי כבר, אני לא יכול יותר! - רק אז אתה מתעורר.