בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התאונה הקטלנית הבאה נמצאת מעבר לפינה

מותם של שני נהגים בשבועיים האחרונים מטלטל את הספורט המוטורי. סבסטיאן וטל מסביר: "אנחנו לוקחים את הסיכון כי אנו אוהבים את הענף"

תגובות

הת'ר קרפנטר לא אוהבת לצפות במירוצים של בעלה אד מהמוסך של קבוצת האינדיקאר עבורה הוא נוהג. "אני לא מצליחה לראות כל מה שקורה", היא מסבירה. ועדיין, בכל מירוץ תמצאו אותה במקום בו אינה רוצה להיות. ההסבר פשוט: "כך אגיע מהר יותר לאוהל הרפואי במידה שייפגע".

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

קרפנטר לא לבד. כמותה יש ברחבי העולם עוד הרבה קרובי משפחה וחברים החרדים שוב ושוב לגורל יקיריהם, שדוהרים על המסלול. בדרך כלל חששותיהם הכבדים ביותר אינם מתממשים. במקרה הנדיר שזה קורה, אין דרך חזרה.

אי-פי

בעשרת הימים האחרונים היכה הגורל פעמיים. תחילה נהרג דן וולדון במירוץ אינדיקאר בלאס וגאס. אחר כך איבד עולם האופנועים את מרקו סימונצ'לי בעקבות תאונה בספאנג, מלזיה. שני שמות הצטרפו למספרי המוות של הספורט המוטורי, שהולכים ומתעדכנים כבר עשרות שנים. לכולם ברור שהתאונה הבאה, העדכון הבא, נמצאים מעבר לפינה.

"תמיד אפשר לעשות את זה קצת יותר בטוח, אבל זו אשליה להאמין שזה יכול להיות בטוח לחלוטין", אמר השבוע ל-BBC מקס מוזלי, לשעבר נשיא פדרציית הרכב הבינלאומית (FIA), "כל שאפשר לעשות זה לעבוד כדי להפחית את הסבירות. בכל רגע יכולה להיות תאונה חמורה מאוד בפורמולה 1".

סבב המכוניות הפופולרי בתבל הוא דוגמה מצוינת. במשך עשרות שנים מאז הקמתו הוא היה מלכודת מוות, שבין 1953 ל-1994 גבתה את חייהם של עשרות נהגים במירוצים ובמקצי אימון ודרוג. 24 השעות הקטלניות בסן מרינו לפני 17 שנים גרמו להלם עצום. מותו של רולנד רצנברגר אולי לא היה גורם לכך, אך כאשר גם איירטון סנה הגדול קיפח את חייו, ידעו בסבב שהם זקוקים לשינוי מהפכני.

תצורת המכוניות, המהירויות, המסלולים - הכל השתנה בעונות הבאות, במטרה לשפר את הבטיחות. ב-17 השנים שחלפו לא נהרג ולו נהג פורמולה 1 אחד. "אני חושב שהנהגים מרגישים הרבה יותר בטוחים מאשר בשנות ה-60'", קובע מוזלי, "אם היית שואל את ג'ק ברבהאם (שלוש פעמים אלוף העולם באותה עת), הוא היה אומר שכל אחד ידע שאם תקרה לו תאונה, זה לא יסתיים בטוב. עכשיו יכול להיות להם ביטחון שזה כן יקרה".

20 שנה מאחור

אי-פי

פורמולה 1 אינו לבד. סבב ספרינט קאר האמריקאי למכוניות נאסקאר עבר מהפכה דומה בעקבות מותו של דייל ארנהארדט לפני עשור. אין סבב שלא חווה טרגדיות ולא פעל בהתאם. "איננו מפסיקים לעבוד על בטיחות", אומר סגן נשיא נאסקאר לתחרויות, רובין פמברטון, "זה משהו שכל עולם המירוצים חושב עליו, ורבים מאתנו עובדים יחד".

עם זאת, בסופו של דבר צריך כל סבב לקבל החלטות בעצמו. וכשמגיעה העת לעשות זאת, נקרעים כולם בין הבטיחות לבין השאיפה לייצר מירוצים מהנים ומבדרים. מות סנה אמנם לא הותיר ספק עבור אנשי פורמולה 1, אך בשנים האחרונות הם עומלים על חידושים - גם טכנולוגיים וגם בספר החוקים - שיהפכו את המירוצים לטובים יותר. אין ספק שה"מופע", כפי שקוראים לו בסבב, נפגע, אך מוזלי בטוח: "כשמישהו מסתבסב ואז יוצא מהרכב, זה מבדר. אני לא מאמין שאנשים רוצים לראות מישהו נפגע. זה לא חלק מהמופע".

ייתכן שלא כולם מוכנים לשלם מחיר מלא לשם כך. יש הטוענים כי אינדיקאר רחוק 20 שנה מפורמולה 1 בכל הנוגע לבטיחות. הביקורות על ההחלטה לקיים את המירוץ הקטלני בלאס וגאס כבדות. השילוב של מסלול אובאלי ומשופע לרוחבו באורך של 2.4 ק"מ ו-34 מכוניות היה מוגזם. "לעולם לא היינו נותנים למירוץ כזה להתקיים", אומר ברני אקלסטון, האיש החזק בפורמולה 1, "הם תמיד היו בדרך לאסון. זה הפך את המירוץ לסוג של היאבקות חופשית, עם תוספת סיכון".

סיכון כלשהו, ברור לכולם, תמיד שם. בזמן שחקירת מותו של וולדון תוביל ודאי לשינויים - ללאס וגאס לא יחזרו - ספק אם הבדיקה בספאנג תעלה משהו. סימונצ'לי פשוט היה חסר מזל, כשנפל מאופנועו לתוך המסלול במקום החוצה, ונפגע משני אופנועים שנסעו אחריו. "עשינו הרבה למען בטיחות, אבל אין בידינו הכוח לשנות גורל", אומר פרנקו אונצ'יני, רוכב עבר ונציג הבטיחות של הרוכבים במוטו GP.

הגורל לא בידיהם

באופן טבעי, רוכבי אופנועים הם הפגיעים ביותר ונהגי מכוניות סגורות כמו נאסקאר נהנים מסיכויי ההישרדות הטובים ביותר. באמצע נמצאים נהגי מכוניות פתוחות כפורמולה ואינדיקאר. שבוע אחד ביולי 2009 הראה כמה מזל רע משחק תפקיד. במירוץ פורמולה 2 בברנדס האץ', בריטניה, נהרג הנרי סורטיס כשצמיג השתחרר מרכב אחר ונחת דווקא על ראשו. בהונגריה נפגע פליפה מאסה קשות בראשו כשקפיץ שהשתחרר ממכונית חדר את קסדתו.

תשכחו מטעות אנוש. נהגים נכנסים למכונית בידיעה שגורלם אינו בידיהם. האם הם חושבים על כך? "לפעמים אנחנו שוכחים כמה הספורט מסוכן", סיפר השבוע דני פדרוסה, רוכב מוטו GP. אחרים טוענים אחרת. "זה לא משפיע עלינו כשאנחנו חוזרים למכונית", הכריז טוני סטיוארט, בעבר אלוף ספרינט קאפ בנאסקאר, "כולנו יודעים שזה יכול לקרות מדי שבוע. הסכנה תמיד היתה ותמיד תהיה". סבסטיאן וטל, אלוף פורמולה 1, אמר: "אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון בחשבון, כי אנו אוהבים ספורט מוטורי".

כריס קאר, פסיכולוג ספורט, ניסה להסביר ל"אינדיסטאר" את השלווה הזו: "כשיש אירועים כאלה הם נראים מפחידים ומחרידים, אבל הנהגים הרבה יותר בשליטה ומוכנים לכך יותר ממה שהצופה הממוצע רואה". לקרוביהם זה קשה יותר. שלי אנסר, אשתו לשעבר של הנהג האמריקאי אל אנסר ג'וניור, רצה פעם לתוך המסלול לאחר שבנם התהפך עם מכוניתו. "זה היה התינוק שלי", היא מסבירה.

בסוף השבוע שב עולם המירוצים האמריקאי לשגרה. ספרינט קאפ הגיע לטלאדגה, מהמסלולים המסוכנים בסבב, ואף הציע 100 אלף דולר לנהג שיבצע הכי הרבה עקיפות שיעלו אותו למקום הראשון. "בחיים יש אלמנט של סיכון ולא משנה מה תעשה - אם אתה שוטר או רק חוצה כביש", קבע הנהג האוסטרלי מרקוס אמברוז, "זו עבודה טובה ולא הייתי מחליף אותה באחרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#