אלעד זאבי
אלעד זאבי

"זה הגראנד סלאם השמח", הכריז רוג'ר פדרר ערב פתיחת אליפות אוסטרליה ב-2007, ומבלי להתכוון הדביק לאירוע את כינויו ההולם ביותר. כזה שמתאר באופן המושלם את הצורה בה הוא נתפש באוסטרליה, ובעיקר כזה שמבדיל אותו מהאריסטוקרטיות של הרולאן גארוס, מהממלכתיות הבריטית של ווימבלדון ומהמוחצנות של הפלאשינג מדו. "כולם פה רגועים יותר", נימק השווייצי בזמנו, "האווירה כיפית, האנשים כיפיים. אתה מגיע לכאן ופשוט שמח לשחק טניס".

בשבועיים האחרונים של ינואר, המלים "כיף" ו"שמח" מוטות בצורות שונות במלבורן פארק. לאומה המארחת יש חלק גדול בכך. בניגוד לטורנירים הגדולים האחרים, אליהם מופיעים בעיקר אוהדים מבוגרים ועשירים, לאליפות אוסטרליה - שמתקיימת במקבילה המקומית לחופש הגדול - מגיעות משפחות, ואפילו לא צריך לשבור קופת חיסכון בשביל זה (75 דולר לכרטיס משפחתי בשבוע הראשון). "אני לוקחת את אחיי הקטנים, ואנחנו מבלים שם ימים שלמים", מספרת קולין טולי, תושבת מלבורן, "זה כמו ביקור בדיסנילנד עבורנו".

ההפנינג המגוון - שעל פי הערכות מוקדמות צפוי לתת השנה מענה ללמעלה מ-637 אלף איש - משתלב היטב עם האווירה הכללית. המתחם המרווח מציע פעילויות טניס לילדים ומבוגרים, פסטיבל סרטי טניס קצרים שנוצרו על ידי אוהדים ואפילו הופעות חיות של להקות מקומיות. במגרשים עצמם יושבים אוהדים עם פאות, צבעי פנים, תלבושות מיוחדות ושאר אלמנטים שגורמים למצלמות לנדוד ליציע בין נקודות. בנוסף לגביעים, מקבלים המנצחים גם בובת דוב קואלה פרוותית. העליצות מידבקת - גם אם טסת חצי עולם והאינסטינקט שלך הוא לקטר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

"כמעט כולם כאן בהלך רוח של חופשה, נטולי דאגות", כתב ג'ו דרייפ מה"ניו יורק טיימס" על מסעו לאוסטרליה בשנה שעברה, "אני מניח שחייבים להסכים עם פדרר בעניין הגראנד סלאם השמח. ברור כי עבור האוסטרלים, מדובר יותר בחגיגה תרבותית מאשר באירוע ספורטיבי. אנשים כאן אמרו לי שהם גדלו עם טניס כמו שאנחנו גדלנו עם בייסבול. זה נחשב כאן לתרבות פנאי לאומית, ולא ספורט של קאנטרי קלאב כמו בארה"ב".

בגלל האנשים

אבל לא רק עיתונאים ציניים נמסים כשהם פוגשים בחום האוסטרלי. גם הטניסאים מתקשים להישאר אדישים לאווירת הבירה והשמש, שינוי מרענן לעומת השמפניה והגשם בלונדון, למשל. "בעבר הייתי מסתגרת בבועה משל עצמי במהלך טורנירים", סיפרה לפני שנתיים ג'סטין הנין, אלופת אוסטרליה ב-2004, "כמעט לא עזבתי את המלון והייתי אוכלת כל הזמן באותה מסעדה. אבל במלבורן תמיד הרגשתי נוח יותר לצאת החוצה, להסתובב, לשתות משהו או לערוך קניות. אני מאוהבת בטורניר הזה בגלל האנשים. האוסטרלים מבינים בטניס, תמיד רגועים וכל הזמן מחייכים".

אוהד אוסטרלי טיפוסיצילום: רויטרס

הנין לא לבד. "זה ללא ספק אחד הטורנירים שאני הכי שמח לחזור אליו מדי שנה", אמר בשנה שעברה רפאל נדאל, כשגם מריה שראפובה, קים קלייסטרס ונובאק ג'וקוביץ' התבטאו באופן דומה. האחרון - אלוף אוסטרליה המכהן - אף השווה את האוהדים המקומיים לקהל של משחקי הכדורגל, אחרי שניצח אשתקד את פדרר בחצי הגמר. אגדת הטניס מוניקה סלש יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. "לכל גראנד סלאם יש אופי משלו, ולאוסטרליה יש תמהיל מיוחד של אוהדים בכל הקשור לגיל ולאישיות", הסבירה בעבר מי שזכתה ארבע פעמים במלבורן, "אין הרבה שחקנים שיגידו שאינם אוהבים לשחק כאן. אני תמיד אהבתי".

אפילו כאלה שלא אהבו, התאהבו לבסוף. אנדרה אגאסי פשוט דילג על הגראנד סלאם הפותח של השנה בין 1987 ל-1994 - משיקולי נוחות, אפאתיות וברוק שילדס. כשנחת לראשונה במלבורן, הבין מה פספס. "לא ברור למה חיכיתי כל כך הרבה", הודה בספרו כשתיאר את מסעו לשם ב-1995, שהסתיים בזכייה ראשונה מבין ארבע, "אני מרגיש טוב כשאנו נוחתים. אני אוהב את המתקן, את המשטח, את מזג האוויר. אני נהנה מהאנשים באוסטרליה ונראה שהם נהנים ממני. אני חש בבית ופשוט אוהב את המקום הזה. כנראה שהייתי אבוריג'ין (כינוי לילידים של אוסטרליה) בחיים הקודמים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ