הדמויות הטרגיות שלא יגיעו לסופרבול

הגמרים האזוריים לא רק חשפו את העולות הטריות לסופרבול, הפטריוטס והג'איינטס, אלא גם הציגו לראווה את שתי הדמויות הטרגיות של ערב המשחקים הדרמטי: קייל וויליאמס, המחזיר המחליף של סן פרנסיסקו, שאיבד שני כדורים קריטיים; ובילי קנדיף מבולטימור, שיכול היה לכפות הארכה, אבל בעט את הכדור האחרון החוצה

ניר צדוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

סן פרנסיסקו 17 ניו יורק ג'איינטס 20

המשימה של ג'ים הארבו, בשנתו הראשונה כמאמן ב-NFL, היתה להפוך את סן פרנסיסקו שוב לרלוונטית. שתי השאלות העיקריות היו האם יצליח, ואם כן - האם יעשה זאת במהרה. סן פרנסיסקו חיכתה מספיק. כבר 17 שנה חלפו מאז האליפות האחרונה. התשובות, על אף ההפסד שובר הלב אתמול לפנות בוקר בגמר ה-NFC בהארכה, חיוביות ומוחלטות.

סן פרנסיסקו לא הגיעה להיכן שהגיעה, משחק אחד מהנשף הגדול, בעזרת מגוון השכלולים ההתקפיים שהפכו את הליגה למפגן אקרובטי מתמשך. כדי להגיע לכמות היארדים שמסרו דרו בריס וטום בריידי העונה, זקוק הקוורטרבק שלה אלכס סמית' לשנתיים. אמש, כמו בכל העונה, סמית' שם את הכדור ואת מבטחו בעיקר בין הזרועות של פרנק גור, שגישש את דרכו מבעד לחוסמים בקו ההתקפה וצבר חמישה יארדים כאן, שבעה יארדים שם, עד שלסמית' לא נותרה ברירה אלא לנסות ולמסור.

וויליאמס מאבד את הכדורצילום: רויטרס

כשניסה לגוון אמנם הצליח לאתר מדי פעם את ורנון דייויס, אך הדגש אינו על ורנון דייויס אלא על "מדי פעם". רק פעם אחת במשחק, קרוב ל-70 דקות כולל הארכה, השלים מסירה לרסיבר. לשלושה יארד. כדי להתמודד עם הג'איינטס, ידע הארבו, הניינרס יזדקקו למשהו נוסף. המשהו הזה היה אמור להיות הספיישל טים, היחידה שאמונה על הפיכת החזרת בעיטות ההרחקה של היריב לכדי יצירת נקודות פתיחה טובות למהלכי ההתקפה.

עבור קבוצות מוגבלות כמו סן פרנסיסקו, יתרון מהסוג הזה הוא הכרח. לא בכדי הצטיינה בתחום לאורך כל העונה. אך המחזיר הקבוע, טד גין ג'וניור, לא שיחק אתמול בשל פציעה בברך. מי שהחליף אותו היה קייל וויליאמס, רסיבר זוטר ואחד השחקנים האלמונים בסגל הרחב. לפתע מצא עצמו וויליאמס לבד על הבמה, מוקף זרקורים, עשרות מצלמות ואינספור זוגות עיניים. יש אנשים שמחכים לכך כל החיים. יש אנשים שזה יכול לגמור להם את החיים. צחוק הגורל, דווקא הברך הבריאה של וויליאמס היתה זו שהחלה את הטרגדיה.

במצב של 14-10 לסן פרנסיסקו, 11 דקות לסיום המשחק, נראה היה שההגנה העוצמתית שלה לא תאפשר לאורחים לעבור אפילו את קו מחצית המגרש עד לסיום. אלא שהכדור שבעט המרחיק של הג'איינטס, סטיב וות'רפורד, פגע בברכו של וויליאמס שאיבד לרגע את הריכוז. הכדור הפך ל"חי" ודווין תומאס השתלט עליו. המהלך הסתיים בטאצ'דאון לג'איינטס.

וויליאמס סרב לטבוע. הוא נאבק בזרם. זכרי אלפא שנמנעים מללבוש חולצה ארוכה בקור מקפיא גם אינם מסוגלים להודות בתבוסה. את הכדור הבא שנבעט לעברו ניסה להחזיר הכי טוב שהוא יכול. על אף הסיכון שבאיבוד נוסף, הוא לא חשב ללכת על בטוח. כך עשה גם בהמשך. את הרושם חייבים לשנות, יש לו קריירה שלמה להציל.

זה הצליח. נקודת הפתיחה הטובה, קרוב למחצית המגרש, עזרה לניינרס להשוות את התוצאה במהרה בזכות שער שדה, והמשחק הלך להארכה. שם, כשוויליאמס כבר חשב שזה מאחוריו, איבד את הכדור פעם נוספת. בעיטת שדה של לורנס טיינס גמרה את הסיפור.

הטרגדיה של קנדיףצילום: רויטרס

21 שנים חלפו מאז שרוג'ר קרייג, אגדת ניינרס, איבד כדור מול אותם ג'איינטס בגמר ה-NFC ביתרון 13-12. גם אז היתה זו בעיטת שדה שניצחה לכחולים את המשחק. "נצטרך להתגבר על זה ביחד, כקבוצה", אמר וויליאמס בסיום, בספק משאלת לב, "כולם באו לעודד אותי ואמרו לי שזה לא אני". בלילה, במיטה, הוא ודאי הרגיש אחרת.

ניו אינגלנד 23 בולטימור 20

בכל מקום בו ישנם מנצחים, נמצאים גם מפסידים. טום בריידי, שכמעט נחצה לשניים כשקפץ ראש לאנדזון של הרייבנס בדאון רביעי ברבע האחרון, לא יכול להיחשב לווינר מבלי שאיפשהו, בסביבתו הקרובה, תודבק תווית הלוזר על קסדתו של אחר. חובה הרי לאזן את הקוסמוס הספורטיבי.

טוב ורע, יין ויאנג, מניעים את העלילה בהתאם לקווים ידועים ומוכרים. אמריקאי מאוד. בדיוק לשם כך נברא בריידי, בעל קור הרוח, הזרוע החזקה והמדויקת (על אף שני איבודים אמש) וההופעה החמישית בסופרבול, שווה לשיאו של ג'ון אלוויי. לצדו נברא גם בילי קנדיף, שלא יודע לעשות דבר עם ידיו. אמש גם לא עם רגליו.

קנדיף, הבועט של בולטימור, דווקא מצליח לרוב במה שהוא עושה - להעביר בבעיטה את הכדור בין שני עמודים, לעתים תכופות במצבי לחץ קיצוניים. בעונה שעברה דייק ב-90% מניסיונותיו ונבחר לפרו-בול (האולסטאר של הפוטבול). העונה דייק רק ב-75%, אך זה מספיק כדי לצפות ממנו לעשות זאת שוב בהזדמנות שניתנה לו, 11 שניות לסיום גמר ה-AFC ממרחק 32 יארד, ולקבוע הארכה.

"ימינה מדי", זכתה לכינוי הבעיטה המוחמצת המפורסמת של סקוטי נורווד מבפאלו בסופרבול 1991 מול הג'איינטס. זו של קנדיף הלכה שמאלה מדי. בדידותו של הבועט למרחקים בינוניים. נורווד, כמו קנדיף, היה בן 31. שנתיים לאחר מכן כבר לא היה חלק מהליגה. מה שנשאר ממנו זו פארודיה בסרט "אייס ונטורה" וסיפורי מורשת קרב של מועדון שהמשיך מאותה טרגדיה לשלושה הפסדים נוספים בסופרבול. "בעטתי למעלה מאלף כדורים כאלה במהלך הקריירה", אמר קנדיף בסיום, "דווקא את זה החטאתי".

ג'ון הארבו, מאמן בולטימור ואחיו של ג'ים, מיהר גם הוא, כמו חבריו של וויליאמס, להסיט את האש מכיוונו של קנדיף ולהרחיב מעט את הזווית. משעשה זאת הופיע בפריים גם ריי לואיס, קפטן הקבוצה והשריד האחרון לעונת האליפות בשנת 2000, שהודיע כי בגיל 37 יחזור גם בעונה הבאה. "בכל קבוצה יש 53 שחקנים", אמר הארבו, "53 מנצחים, 53 מפסידים". אבל למה, בוודאי שאל את עצמו קנדיף עמוק עמוק בלב, למה מכל אותם 53 זה היה חייב להיות דווקא אני?

***סופרבול 46

ניו יורק ג'איינטס - ניו אינגלנד פטריוטס

6 בפברואר, 01:35

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ