יום האשה הבינלאומי

ההיא מהיציע

בגיל 12 הקשבתי ל"שירים ושערים", ובמקום לאסוף בנדנות של אדם התרכזתי בספירת כרטיסים צהובים. כן, אני אשה שאוהבת כדורגל

רוית הכט
רוית הכט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוית הכט
רוית הכט

בנים בני 12 נמצאים בחרדה קיומית שמא אחותם הגדולה תפרוץ לחדר במפתיע ותתפוס אותם בעיצומה של התענגות אוטונומית, דווקא ברגע שגילו איך זה עובד הכי טוב. בת 12 שאוהבת כדורגל מפחדת שאחותה הגדולה תפתח את הדלת, ותמצא אותה מאזינה בחושך ל"שירים ושערים" ברשת ב'.

"למה את מחביאה את הרדיו מתחת לשמיכה? שוב פעם מקשיבה לכדורגל? איכס!", זעקה אחותי כשתפסה אותי בשבת אחר הצהריים מחובקת עם הדאבל-קאסט ממנו צרחו דני דבורין וקמי ברץ. שתי אחיותיי, נשיות ויפות להלל, לא ידעו כל כך איך לאכול את ההתעניינות שלי בכדורגל. הן פחדו שמתחת לאפן הסולד מתפתחת איזו מוטציה מגדרית, שלא לומר גודזילה. מה זה אומר עליהן, אם אני, בשר מבשרן, מתעניינת בדבר כה גברי וטמא כמו כדורגל? איזה מין פריק שואו אני - ילדה שבמקום לאסוף בנדנות של אדם, עוקבת אחר ספירת הצהובים של איתן אהרוני?

בשנות ה-80', שנות ילדותי, העולם היה מחולק וברור: ארצות הברית מול ברית המועצות, הליכוד נגד המערך, עופרה חזה VS ירדנה ארזי. לפי אותו הסדר, הבנים הלכו כל שבת שנייה למשחק בקרית אליעזר והבנות גיהצו בבית פוסטרים של ג'ורג' מייקל. אבא שלי, שהסביר לי כבר בגיל שמונה שאי אפשר לרשום אותי לחוג כדורגל, נדבק באותן שנים - באופן מנוגד לחלוטין למהותו העממית-צבעונית שהיתה אמורה למקם אותו עמוק ביציע ג' - בחיידק הטניס. הוא ניסה להסביר לי את חוקי הספורט הלבן, הסופר-אלגנטי, זה שדווקא מאפשר נשיות ורוך, כשצפינו ביחד בגמר ווימבלדון לנשים 87'. עד היום אני לא מבינה מי מנצח במשחק הזה ולמה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

לראות אותו במציאות. עטר במדי מכבי חיפהצילום: בז רוטנר

מחזרת על הפתחים, חיפשתי בשלב מאוחר יותר דמויות אב ממלאות מקום, שיקחו אותי לראות את איתי מרדכי רב עם הקהל הירוק. מדי יום ראשון עברתי ליד מעגל הבנים בכיתה, שהתגודד מעל מחברות וטבלאות רשומות בעיפרון, שתכולתן השערים והבישולים של ראובן עטר. כמה טעויות שמעתי שם: שמשה גלאם הגיע מרמת גן, שטל בנין הוא ילד מאומץ ושבארה"ב אין דבר כזה כדורגל. הלב גאה בזעם, אך הפה נותר אילם. הבנתי שברגע שאפתח אותו ירדו לי מהממוצע השנתי חמש הצעות חברות לפחות. לא יכולתי להרשות לעצמי נזק בסדר גודל כזה.

רק בגיל 20 ומשהו, כשבנות החלו לשטוף את היציעים, נשות כדורגלנים נהיו עמוד תווך חברתי והכדורגל נהפך מפחד אלוהים שנגמר במכות להפנינג צבעוני (בוא נשים לרגע את הדרבי בצד) - הרגשתי מספיק בטוחה לבקש מאמא שלי שתשאל בעבודה מי הולך למשחקים של מכבי חיפה. אמא שלי, אישה טובה, ירדה לירכתי המחסן במפעל וביקשה מהפועלים שיעשו לה טובה, ויקחו את הילדה שלה למשחק. "בת כמה היא?", שאל המחסנאי, מפחד שמפילים עליו בייביסיטר. "24", ענתה. המחסנאי הרחיב את אישוניו, אבל הסכים.

וכך הגעתי לראשונה למשחק אמיתי בגיל 24, ולא סתם, אלא לקרב הענקיות: מכבי חיפה נגד הפועל כפ"ס. למרות מיעוט האירועים במגרש, נהניתי מכל רגע. עדיין הייתי האישה היחידה בשורה, אבל מגובה בוועד המחסנאים שישב כמה כיסאות ממני. "איזה ראיית משחק יש לדירסאו", אמר איש מבוגר, כלומר אחד שלא רגיל לנוכחות נשית במרחב המצומצם שהקצתה לו אשתו בשבת אחה"צ, וליכסן אליי מבט בחשדנות. אולי הוא חשב שאני חוקרת סמויה של ויצמן-יער. נכון, רציתי לענות לו, לחאווייר דירסאו באמת יש ראיית משחק מרשימה בקנה מידה ישראלי, והוא לגמרי אנדרייטד במכבי. אבל שתקתי. לא בגלל שפחדתי על נשיותי, אלא בגלל שרציתי להמשיך ליהנות מהמשחק, מתפארת המגרש, מהאווירה. אחרי הכל, זה מה שחשוב באמת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ