שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ניצול השואה שייצג את בריטניה באולימפיאדה ובמכביה

בן הלפגוט שרד את המוות והרעב בגטאות ובמחנות העבודה, המשיך הלאה אחרי מותם של הוריו ואחותו והפך למרים משקולות גאה. כל זה לא השכיח ממנו את "הפשע הנורא ביותר אי פעם"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול אדר
לונדון

במשחקים האולימפיים במלבורן 1956 התחרה מרים משקולות במשקל קל בשם בן הלפגוט. מול מרימי המשקולות המקצוענים מהגוש הסובייטי לא היה לו סיכוי כמעט. הוא אכן הסתפק במקום ה-13, אך למעשה היה מהמנצחים הגדולים בתחרות. כנער יהודי במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא נאבק מדי יום על חייו. עתה ייצג בגאווה את מולדתו החדשה כאדם חופשי, כקפטן נבחרת בריטניה.

בביתו בהארו, צפון לונדון, ניצבות על השידה תמונות של הלפגוט ביחד עם המלכה אליזבת', הנסיך צ'רלס ושורת ראשי ממשלה - מרגרט ת'אצ'ר, טוני בלייר, גורדון בראון ודייויד קמרון. במרכז תמונה משפחתית עם אשתו, שלושת בניו ונשותיהם ותשעת נכדיו. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא היה יתום, נער כחוש בן 15 ללא כל רכוש בסביבה עוינת בפולין.

הלפגוט גדל בעיירה פיוטרקוב ליד לודז'. עם הפלישה הנאצית בספטמבר 1939 הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון בפולין, בו אוכלסו בתנאים קשים 25 אלף יהודי האזור. באוקטובר 1942 החלה השמדת יושבי הגטו. 22 אלף יהודים נשלחו לתאי הגזים בטרבלינקה ואחרים נורו ביער סמוך. בדצמבר נערך מצוד אחר יהודים שחמקו מהמשלוחים לטרבלינקה. הלפגוט, בן 12, עבד במפעל זכוכית ולכן לא נרדף. אמו ואחותו הקטנה הוחזקו בבית כנסת, שם קובצו מעל 500 יהודים בהמתנה למותם. אביו, בעל רישיון עבודה, השיג אישור מהשלטונות להוצאת אשתו, אבל היא סרבה להציל עצמה ולהותיר את בתה לבדה.

בגיל 12 התייתם בן מאמו ואיבד את אחותו. הוא המשיך לעבוד בבית החרושת ליד פסי הרכבת שהובילו יהודים למחנות המוות. על פתקים שנזרקו מהקרונות נכתבו בקשות להעבירם לבני משפחה או לספר לעולם על המתרחש. בדצמבר 1944 נשלחו היהודים האחרונים מפיוטרקוב למחנות ריכוז ומוות. הלפגוט ואביו נלקחו לבוכנוואלד שבגרמניה. משם נשלח למחנה שליבן הסמוך, לעבודות במפעל נשק.

הלפגוט (מימין) עם ראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון. בביתו ניצבות על השידה תמונות יחד עם המלכה אליזבת' והנסיך צ'רלסצילום: ויטרס

"לא האמנתי איך נראו אסירים", הוא מספר, "בגדיהם היו קרועים, כינים נפלו מהם, פניהם היו נפולות. הם נראו נורא, כמו רוחות רפאים. הם רבו על מרק נורא שלא יכולתי לאכול כי חשבתי שזה צואה. הם אמרו שלא נקבל משהו טוב יותר וכדאי שאוכל כל מה שמוצע לי. הרעב היה נורא. לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד פיסת לחם. אי אפשר להבין את זה. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, לבשנו אותם בגדים, אכלנו מעט מרק ולחם ועבדנו. למזלנו לא היו לנו מראות. ראיתי רק את האחרים, לא את עצמי. אז אולי הסיפור היה אחר".

באפריל 1945, כשהמלחמה על סף סיום, נשלח הלפגוט למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. שם גילה שאביו מת במהלך ניסיון בריחה ממצעד מוות, שבועות ספורים קודם לכן. "זו היתה מכה קשה שלא התאוששתי ממנה", הוא אומר, "האמנתי שישרוד, הוא היה חכם וכריזמטי וידע להסתדר. הדרך בה מת, בשדה, כמו כלב, כשאיש לא יודע איפה הוא קבור, מכבידה עלי. אמי ואחותי נקברו אחרי המלחמה בבית הקברות היהודי, אבל הוא מת לבד. הוא היה כה קרוב לשרוד את המלחמה. הייתי רק בן 15, אבל אדם מזדקן במהירות בתנאים כאלו".

הוא חזר לפיוטרקוב, שם ניצל בעור שיניו משני חיילים פולנים אנטישמים שעמדו לרצוח אותו, אבל לראשונה מזה שש שנים זכה לבשורות טובות. אחותו הנוספת שרדה בברגן בלזן ולו הוצע מקום בקרב 732 יהודים שזכו למקלט בבריטניה. באזור האגמים הפסטורלי בצפון אנגליה ("גן עדן אחרי הגיהנום") החלה התאוששותו. ב-1947 אוחד עם אחותו.

הלפגוט עבר למזרח לונדון ולמד כלכלה. לפני המלחמה הוא הצטיין בענפי ספורט רבים. הרמת משקולות לא היה ביניהם. ב-1948, אחרי בילוי בבריכות הפתוחות בהמפסטד הית' שבצפון לונדון, הבחין במשקולות וביקש לנסות להרימן. "המאמן שאל אם יש לי ניסיון והשבתי בשלילה. הוא סרב, אבל התעקשתי והוא הסכים בתנאי שלא יהיה אחראי. הרמתי את המשקולות, מעל 80 ק"ג. הוא הביט בי ואמר: 'אתה כישרון טבעי, עליך להתאמן ברצינות'". הלפגוט קיבל את העצה, הפך לאלוף בריטניה וב-1950 נסע למכביה.

"התרגשתי מאוד וגם מאוד התאכזבתי", הוא מספר, "קשה היה לגלות באילו תנאים אנשים חיו אז בישראל. לא היה קפה, סוכר או בשר, העוגות לא היו כל כך טובות ולא היה נייר טואלט. עד שהאמריקאים הגיעו אפילו לא היו משקולות לאימונים. כששאלתי ברחוב איך להגיע לכתובת, ענו לי: 'יש כאן כל כך הרבה אנשים, למה אתה שואל אותי?'. עבורי ישראל היתה מקום מיוחד ופגשתי אנשים נהדרים, אבל היו גם אנשים פחות טובים. חיכינו בתור למונית שירות ושניים עקפו ונכנסו לתוכה. קפצתי אחריהם, הוצאתי אותם מהמונית, ואחד שלף סכין לעברי.

"כשאני מביט על מה שישראל השיגה אחרי שנים קשות כל כך זה נס בעיניי. מאז אני תמיד מגן על ישראל. לאף מדינה אין את הבעיות של ישראל, איש לא מבין מה זה להיות יהודי בזמן השואה. היינו עם שניתן לדרוך עליו. רק עם הקמת המדינה זכינו להערכה".

הלפגוט ניצח בשלוש מכביות והתחרה במשחקי מלבורן 56' ורומא 60'. "הייתי מאוד גאה לייצג את בריטניה, המדינה בה בחרתי לגור ושאני אוהב. אני מרגיש שחייתי כאן כל חיי". הוא המשיך לנסוע למשחקים כאיש המשלחת עד מונטריאול 76'.

הקריירה הספורטיבית הביאה אותו לגרמניה ולפולין, ולהחלטה כיצד לחיות את החיים שניתנו לו בנס. "ראיתי ועברתי דברים איומים, סבלתי סבל נוראי ואיבדתי בני משפחה, אבל שנאה ותאוות נקם מרעילות את חייך. אם הייתי שונא את הגרמנים, היה עלי לשנוא את הפולנים והאוקראינים ואת כולם, ואז את עצמי. השנאה לא מביאה לשום דבר טוב, היא אוכלת אותך. לא צריך לאהוב את כולם, ברור שיש לעשות צדק עם הפושעים הגרמנים, אבל היו גרמנים טובים ופולנים טובים ויהודים טובים ויהודים רעים. אלו לא חיים שראוי לחיות. אי אפשר לחיות בשנאה, אתה הורס את עצמך, הרבה יותר קל לחיות ללא השנאה".

"ב-1955", מספר הלפגוט, "התחריתי בגרמניה. הבטתי באנשים ברחוב וחשבתי 'איפה הוא היה במלחמה?'. לעולם לא אשכח מה שעשו לי ולעמי, להוריי ולאחותי, אבל טוב יותר לסלוח. ראיתי במחנות שומר שהיה טוב יחסית, אבל יום אחד הוא ירה והרג אסיר. הוא זכה לחופשה של שבועיים ולקידום כפרס, ומאותו רגע הפך למפלצת. זה מה שכוח עושה לבני אדם".

האם אתה חושב מה היית משיג לו גדלת בתנאים נורמליים וזוכה לטיפוח ספורטיבי?

"אני לא חושב על הקריירה הספורטיבית שלי. אני חושב על בני משפחתי והילדים שהיו אתי בבית הספר. מ-32 ילדים שרדו רק שניים. אני חושב על הילדים ועל מה שאבד, על כל בני הדודים שמתו, על כל מאגר החוכמה האנושי שאבד, הגאונים שנספו. בכל משפחה גדולה היה גאון, אני לא יכול לשכוח. לא מטרידה אותי השאלה האם הייתי יכול להיות ספורטאי מצליח יותר. מטריד אותי האובדן של אנשים מובחרים, אי הצדק והעוול שנגרם להם. הפשע הנורא ביותר אי פעם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ