מותה של אגדת NFL

התאבדותו של ג'וניור סיאו העלתה שוב את הדיבורים על קללת קבוצת סן דייגו מ-1994, והיוותה תזכורת כואבת לקשיים שמלווים את כוכבי הפוטבול לאחר פרישתם

ניר צדוק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר צדוק

הדו"ח של משטרת סן דייגו, שחקרה את מות ג'וניור סיאו בשבוע שעבר, קבע כי הליינבקר האגדי התאבד בירייה מרובה הציד שנמצא סמוך לגופתו. משפחתו הוכתה בתדהמה השמורה בעיקר לסיטואציות מסוג זה. עבורם הוא היה אדם שמח, גולש גלים, איש ברזל ספורטיבי שמאז פרש מפוטבול עסק בפעולות התנדבות והחזיק במספר עסקים מוצלחים.

מותו של סיאו בן ה-43 הקפיץ לראש סדר היום את שאלת "היום שאחרי", עמה נאלצים להתמודד השחקנים ששיחקו את המשחק האלים, לעתים במשך שנים רבות. לפעמים הוא השאיר אותם עם תהילת נצח. במקרים רבות הותירם גם עם דיכאונות ומחלות הנובעים מההשלכות של זעזועי המוח שספגו ומאורח החיים הגלדיאטורי שניהלו כדי לשרוד.

קצת יותר משלוש שנים הוא הזמן הממוצע לקריירת NFL. זו של סיאו נמשכה עשרים שנה וצלחה פרישה אחת, ב-2006. הוא לא דיווח על זעזועי מוח, גרושתו דווקא כן. סביר להניח שהאמת איתה. חלק מהסיבות לחיי המדף הקצרים של השחקנים קשורות בתחרות הגדולה, אחרות בפציעות הרבות. לא כולן מתקשרות לסכנות החיים עמן הם מתמודדים.

סיאו במדי הניו אינגלנד פטריוטס, בעונת 2007צילום: אי–פי

לכתבות נוספות הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

מחקרים רבים בחנו את השפעתם של זעזועי מוח וסטרואידים על חיי השחקנים ביום שלאחר הפרישה. כדרכם של מחקרים, המסקנות סותרות, משתנות מאחד לאחר. לא דרוש מחקר כדי להבין שעבור הליגה, שנאבקה בפגרה ביד קשה בתכנית ציד הראשים שהונהגה בניו אורלינס ותגמלה שחקנים עבור פציעות מסיימות משחק שגרמו ליריביהם, מדובר בחדשות רעות. מעמד הפוטבול עדיין איתן, אך כך גם סרובם ההולך וגובר של הורים לאפשר לילדיהם לשחקו.

התמונה מחוץ לביתו של סיאו, ביום רביעי האחרוןצילום: אי–פי

עבור אוהדי סן דייגו צ'רג'רס, בשורותיה העביר סיאו את 13 עונותיו הראשונות בליגה, מותו הוא יותר מסתם חדשות רעות. עבורם זו חוליה, שמינית במספר, בשרשרת המוות של הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון: הצ'רג'רס של שנת 1994, קבוצת הסופרבול היחידה שידעו, שנכנעה רק לפורטי ניינרס של סטיב יאנג וג'רי רייס.

הקבוצה של אותה שנה, אלופת ה-AFC, נחשבה לסינדרלה; ביקור נדיר של הצלחה בעיר שלא זכתה לטעום מהמקום הראשון גם דרך קבוצת הבייסבול העירונית, הפאדרס, ושתי קבוצות ה-NBA שביקרו בה לתקופה קצרה. קללת הספורט של סן דייגו, קוראים לזה. בתוכה קיים תת סעיף נורא יותר מכל תקופה שחונה בתוך תחומי המגרש.

חברי אותה קבוצה, גברים בעשור החמישי והשישי לחייהם, צלחו רובם את המעבר משדה המשחק לשדה החיים ופיתחו קריירות אלטרנטיביות. במקביל, ב-18 השנים שחלפו מאז העונה הגדולה ביותר של הצ'רג'רס, הם קברו כבר שמונה מחבריהם - כ-15% מהסגל בן 53 השחקנים ששלחה הקבוצה לסופרבול במיאמי - כתוצאה משילוב טרגי של תאונות, מגוונות כמו היכולות של כל אחד מהם. לשם השוואה, 51 מבין 54 הקוורטרבקים שפתחו בסופרבול לאורך כל ההיסטוריה נמצאים עדיין בין החיים. חלקם כבר בעשור השמיני לחייהם. מדובר במקריות סטטיסטית מצמררת.

סיאו, השחקן הטוב מכולם, היה הראשון שנטל את חייו. "נדמה שהרשימה הזאת רק הולכת וגדלה", אמר מאמן הקבוצה דאז, בובי רוס, לאחר היוודע דבר מותו. "אני לא יודע אם מדובר בקללה או לא", אמר הסנטר קורטני הול, "אני רק מקווה שאינני הבא בתור".

פוטבול הוא משחק בו אף שחקן, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, לא יכול להסתדר בכוחות עצמו. הצלחתו תלויה לרוב במוכנות חברו לספוג עבורו את המכה, לחסום, לפלס דרך. הסכנות פשוט גדולות מדי מכדי להשאיר מישהו לבד. כתוצאה מכך, גדלים גם רגשות האחווה והגיבוש ששוררים בין השחקנים. לדברי אלו שנשארו בחיים, השחקנים נהגו לבלות זמן רב במתחם האימונים, להיפגש מחוץ למגרש, להזמין אוכל, לצחוק ביחד. נראה היה שלא ייפרדו לעולם, שתמיד יהיו שם לדאוג אחד לאחר, גם כשהמגנים והקסדות יירדו ואת התיקולים המסוכנים יחליפו תלאות החיים. לא כך קרה.

בעוד לגבי חלק מהאסונות לא ניתן היה לעשות דבר, הול מרגיש אשם על כך שלא עשה יותר כדי להציל חלק מחבריו. כמוהו גם התאקל סטן ברוק. "איך ייתכן שקרטיס וויטלי מת לבד בקרוואן? האם יכולנו לעשות משהו? איך לא ידענו?", שאל את חבריו כמו את עצמו בעקבות לכתו של אחד מעמיתיו ב-2008. השבוע שבו ושאלו את עצמם היכן טעו במקרה של סיאו. האם שיחת טלפון היתה עוזרת? האם בכוחם של חברים להציל אדם מפני עצמו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ