לרוץ 216 ק"מ ולהישאר בחיים כדי לספר על כך

שרי בשי תמיד מקפידה לחייך כשהיא רצה. בשבוע שעבר היא חייכה במשך 30 שעות רצופות, כשגמאה מרחק של כחמישה מרתונים רצופים

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

"מלכה, לא יאמן, מדהים, בלתי נתפס, אלופה אמיתית, וואו – פשוט וואו, איזו תותחית, מדהים, שאפו, מעורר השראה, הלוואי עלי, שיחקת אותה, מעריץ אותה, את ענקית, מזל טוב, להוריד את הכובע בפניה, מקווים שאת מרגישה בסדר, את מפציצה, ההגדרה שלי לכוח סבל, התמדה ונחישות היא 'שרי בשי'". תוהים על מה כל המהומה המהללת? זהו רק קמצוץ מהתגובות שקיבלה שרי בשי, 36, בפייסבוק, לאחר שסיימה (במקום ה-2), 30 שעות ו-216 ק"מ של ריצה רצופה מתל- חי לעמק יזרעאל, במסגרת מרוץ מ"הר לעמק". תוסיפו לזה יותר ממאתיים לייקים.

"אני לא רצה באופן נכון, אין לי מהירות יותר מידי גבוהה, אבל אני פשוט ממשיכה ואולי יש בזה מסר מאוד מעודד", מציעה המנכ"לית של עמותת זכויות האדם "גישה", כשאני שואל אותה כיצד הייתה מסבירה את האהדה העצומה שהתגלתה כלפיה. "זה מאוד משמח שאנשים התחברו אליי", ממשיכה בשי, "כי במרוצים אני זו שמתחברת לאנשים אחרים".

רצה נוספת במירוץ "מהר לעמק". "אני אוהבת את המשחקים שזה עושה עם תפקידים מגדריים מסורתיים", אמרה בשיצילום: ספי חן

לכתבות נוספות הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו ועשו לנו לייק

לתחרות האולטרה (מרחק ארוך ממרתון) הראשונה שלה ל- 216 ק"מ, בשי חשבה שהכינה הכול: החל מאימונים מדמים שיחשלו את גופה לאתגר המטורף וכלה בתכנית הלוגיסטית הקפדנית - שהסתמכה על לקחים ממרוצים קודמים (הארוך ביותר 160 ק"מ). הדובדבן שבקצפת ההכנות היה טרוור – חבר שטס חצי עולם מסיאטל, כדי ללוות אותה בכל דקה משעות הסבל. אך התברר כי בלהט ההכנות, בשי שכחה את הדבר החשוב ביותר: "לא הספקתי להתכונן נפשית", היא משחזרת. בסביבות הק"מ ה- 120 (כ-3 ריצות מרתון רצופות), העו"ד, שבחייה מזיזה הרים ומחסומים, קיבלה לכך תזכורת: הקיבה שהזינה אותה באנרגיה במהלך היממה האחרונה סירבה לקבל מזון ובשי החלה להילחץ. סיום המרוץ נראה באותו הרגע תלוש מהמציאות, "ושקלתי לפרוש", נזכרת הרצה, "זה מעולם לא קרה לי". הבעיה העיקרית של בשי להמשיך הגיעה מהקושי שלה לסמוך על עצמה. המחשבות חזרו למרתון ת"א הקודם, שם סבלה מחום והמשיכה לרוץ עד אשר התעלפה.

"לפני הר לעמק הבטחתי לחברים שאלמד מתי להפסיק, שלא אעשה את הטעות הזו יותר", היא מתוודה. כשעוד 90 ק"מ לפניה וראשה מסרב לחשוב לגמרי צלול – החברים הצילו את המצב: "מה חשבת שיהיה קל", התלוצץ איתה רץ האולטרה המנוסה אלון שפר, "אל תדאגי, זה טבעי. תכריחי את עצמך לאכול ותמשיכי". הדגל הלבן קופל ושרי שבה להסתער על השבילים החשוכים כשרק פנס הראש הקטן לראשה. באותם רגעים המרוץ עוד חי ובעט - בשי הייתה שנייה על המסלול לצעיר הכישרוני זיו צויגהפט. כשעוד קצת יותר משני מרתונים לפניה, "חזרתי לקלילות של הריצה. מצאתי את עצמי באמצע היערות כשאני לא יודעת איפה אני - עושה ספרינטים. פתאום שוב הרגשתי כמה שהגוף שלי משתוקק לתנועה ולחופש".

6:00 בבוקר, יום שישי: בשעה שרוב תושבי המדינה עדיין שרויים בשינה עמוקה, בשי הגיחה מתוך ערפילי העמק הקרירים, ושעטה בירידת העפר התלולה מהישוב תמרת - . אל עבר קו הסיום. ההתרגשות על פניה, מחקה לחלוטין 30 שעות רצופות של ריצה עד שחיקה בשבילי הצפון.

מה מרגישים כשמסיימים דבר כזה?
"היי היסטרי, זה אושר וכוח, והכרת תודה ואופטימיות. המרוץ כל כך ארוך והאושר המדהים מצוי בכל קילומטר".

איך זה מרגיש להיות יותר חזקה מגברים?
"אני אוהבת את המשחקים שזה עושה עם תפקידים מגדריים מסורתיים. רוב המלווים שלי בתחרות היו גברים והם ביצעו את תפקיד התומך בחום ונדיבות. זה נפלא שגברים יכולים להחליף תפקידים מסורתיים, שאישה יכולה להיות קשוחה וחזקה פיזית, וגבר יתמוך בה".

למה את צריכה את כל הסבל, הפצעים והקושי הזה?
"קודם כל כי זה קיים ומפתה. אני נהנית לבחון גבולות ולחצות אותם. זה נותן לי הרבה כוח ומזכיר לי שאנחנו בני האדם מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. הריצה נותנת לי את הכוח להמשיך בעבודה שלי".

בשי, עיתונאית לשעבר והמנכ"לית מייסדת של תנועת "גישה" הנאבקת למען חופש התנועה של פלסטינאים ברצועת עזה ובגדה, מודה "שבזמן שאני מתענגת על תנועת הגוף במרחב, אני חושבת על אלו שקשה להם". מבחינתה, אותם 216 ק"מ שעברה ב-30 שעות במרוץ "מהר לעמק", נראים כמו בדיחה לעומת ההתקדמות האיטית אל מול הבירוקרטיה הממסדית שלנו וטוענת: "העבודה שלי זו חוויה שעוזרת לי לרוץ אולטרה. זה מלמד אותי להתקדם מול כוחות שהרבה יותר חזקים ממני עם המון ענווה וכבוד לאתגר".

הרבה לפני שהרגיש מהם 216 ק"מ, הגוף של בשי, ילידת ניו ג'רזי ובוגרת אוניברסיטת "ייל" המפורסמת, כבר השתוקק לתנועה. זה החל עוד בימים שהתמחתה בירושלים אצל שופט בג"ץ המפורסם, אדמונד לוי. אז התבקשה להגיע בכל בוקר ללשכתו בשעה 7:30 וחיפשה לעצמה פעילות גופנית פשוטה, שתאפשר לה להגיע בזמן לעבודה. המתמחה הצעירה החלה להתרוצץ בגן סאקר ו"התאהבתי בזריחות, באור של הבוקר, בטבע, בבעלי החיים ובשקט של הריצה. זה היה הזמן ששייך לי – רק לי. אהבתי את הפשטות של התנועה. היה בזה משהו מאוד מדיטטיבי". ל"ליגה הארוכה", היא הגיעה מאוחר יותר – ב-2008, אחרי שסיימה את מרתון טבריה ושמעה על תחרות "מטורפת" למרחק של 60 ק"מ. "לא האמנתי שזה אפשרי", היא מודה כיום, "אבל עשיתי את זה". ארבע שנים אחרי, אנחנו יודעים שהיא כבר חצתה חצי מדינה בריצה.

"האימונים הפיזיים למרוץ של 100 מייל או 216 ק"מ הם לא כל כך שונים", היא מסבירה,"יש ימים שבהם אתה רץ 30 ק"מ בבוקר ו-60 ק"מ בערב". אבל הפתעה: מתברר שריצה עם קילומטרז' של רכב זה לא הכול: חלק ניכר מהאימון של בשי מתמקד גם באכילה ושתייה נכונה, התמודדות עם שפשפות קשות, והחשוב מכל: להרגיל את הגוף להתמודד עם מה שיגיע אך בעיקר עם עייפות, עייפות ועוד עייפות. אם תשאלו מהו המפתח האמיתי לפיצוח ריצת האולטרה, התשובה של בשי תהיה: "לחייך בכל קושי. אם תוכל לחייך בתוך הקושי כבר עשית חצי דרך".

מה היית רוצה לומר לנשים שקוראות את הכתבה הזו?
"שאני לא מאמינה בהבדלים מובהקים בין גברים לנשים. בחיים האמיתיים לפעמים נשים ממעיטות מהכוח והחשיבות שלהן ולפעמים גברים מגזימים. באולטרה הענווה הנשית משרתת אותנו וככל שהמרחק עולה הפערים בין נשים לגברים מצטמצמים. הרבה גברים פותחים מהר כי יש להם הערכה עצמית מופרזת לעומת זו אישה שפותחת לאט מענווה ומתוך מודעות לחולשות שלה, יכולה להיות הרבה יותר חזקה, כדי לרוץ אולטרה בהצלחה צריך להיות מודע לגודל האתגר והיכולות ולהתנהג בהתאם. בסופו של דבר זה ספורט שמוציא את הדברים הטובים ביותר מנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ