אילן גולדמן
אילן גולדמן

ביום חמישי שעבר, דקות לפני השעה שמונה בבוקר, הנהגים המנומנמים שטיפסו במעלה הכביש הפקוק שמוביל מהים למרכז הכרמל בחיפה, נתקלו במחזה שגרם להם לשפשף את עיניהם ולתהות האם הם הוזים: שם, בעלייה התלולה בעיר, זו שמכוניותיהם בקושי מטפסות, רץ לו גבר רזה וגבה קומה, נאבק בשיפועים, כשבידיו הגדולות מקלות הליכה שעוזרים לו להתקדם. מה שהנהגים המשתאים לא ידעו, הוא שאותו גבר היה בכלל בדרכו לטפס את המדרגות המובילות מהעיר התחתית לכרמל. העלייה של רחוב דרך הים היתה רק חימום לקראת שבע העפלות רצופות אל ההר.

לא, אמיר סוידאן בן ה-31 לא יצא מדעתו. הספורטאי החיפאי, שעובד כנציג קליני בחברה למכשור רפואי, פשוט מתאמן למירוץ המדרגות של חיפה - אחד המירוצים הקשים ביותר שנערכו אי פעם בישראל. אם לא ברור לכם מדוע סוידאן היה צריך לטפס שבע פעמים את כל 1,075 המדרגות שמובילות מהנמל לכרמל (כמעט 400 מטר גובה), זה בגלל שביום התחרות הוא מתכנן לטפס אותם 29 פעמים ברצף. "אולטרה אוורסט" קוראים בחיפה למקצה המטורף שסוידאן ועוד עשרה משוגעים נוספים ינסו לצבור בו 8,800 מטר ב-87 ק"מ של מדרגות. אפילו המארגנים מודים, "הסיכוי שמישהו יסיים, קלוש".

האם הייתם צולחים 87 ק"מ של מדרגות? שתפו אותנו בדף הפייסבוק שלנו

אבל אם יש דבר אחד בטוח שהעוברים ושבים שרואים את סוידאן מטפס על ההר מדי יום אינם מנחשים, הוא שסוידאן ערבי. קשה להאשים אותם. מדי סוף שבוע, כאשר עשרות אלפי ישראלים מתייצבים על קווי הזינוק של תחרויות הספורט בארץ, אזרחיה הערבים של מדינת ישראל פשוט נשארים בבית. קשה אפילו להגיד שנוכחותם דלה - היא אינה קיימת. מלבד הבלחות בודדות, בעיקר של דרוזים שנחשפו לריצה בצבא, ספורטאי סיבולת דובר ערבית הוא מחזה נדיר מאוד. הסיבות להיעדרם נעות מחוסר מודעות, היעדר תשתיות ועד לתפיסה כי ספורט תחרותי הוא בזבוז זמן כשצריך להתפרנס. הבום הספורטיבי שעובר על מדינת ישראל בעשור האחרון פסח עליהם בגדול. אם סוידאן יצליח לסיים את המשימה הבלתי אפשרית שהציב לעצמו - ההישג שלו יחשב היסטורי למגזר. זו תהיה הפעם הראשונה בה ערבי-ישראלי מסיים אתגר סיבולת כה תובעני.

את הספורטאי הקתולי-אורתודוכסי, הסוגיות האלה קצת פחות מטרידות. מבחינתו הוא כמו כולם. "כן, אני מסורתי והולך לעיתים לכנסייה", הוא מודה, "אבל אף אחד מעולם לא לחץ עליי ואמר לי שאני לא יכול לרוץ או לרכוב".

את אהבתו לספורט גילה סוידאן לפני יותר מעשר שנים, כשאחיו המבוגר, אנדריי, לקח אותו למירוץ אופניים בסדום. מאז הוא נשאב עמוק לתחום. בשנים האחרונות הספורטאי החיפאי משתתף באופן קבוע בתחרויות אופניים ובריצות מרתון בארץ ובחו"ל. הדחיפה לפעילות, הוא מודה, היא בעיקר תוצר של הסביבה היהודית והדברים החיוביים שבה. "הריצות זה לא משהו שאתה תמיד נגיש אליו במגזר הערבי", הוא מגלה. מסקנה מתבקשת כשסוקרים את עברו של סוידאן, היא שאילולא אותה השפעה שספג בבית הספר היהודי ליאו-בק, כלל לא בטוח שהספורט היה הופך להיות כה דומיננטי בחייו.

את מצב הספורט במגזר הערבי הוא בעיקר מבכה. "נמאס לי להיות הערבי היחיד בתחרויות", הוא אומר, אך חש כי עדיין אינו עושה עבודה מספיק טובה כשגריר. פורץ דרך הוא ירגיש, רק כשיתחיל לראות את המסות באות אחריו למירוצים. בינתיים הוא נאלץ להסתפק בקריאה לשוויון ההזדמנויות לעסוק בספורט. מצד אחד הוא אומר ש"הערבים צריכים להעז יותר", אך מצד שני מדגיש: "הם צריכים להגיע לקווי הזינוק כשהם כבר מרגישים שווים בין שווים". התקווה שלו היא שיום אחד חבריו מהמגזר ישאלו אותו על כל התחרויות המוזרות האלה שהוא משתתף בהן, ולאחר מכן יבואו.

את מה שיתחולל בסוף השבוע הקרוב בחיפה הוא אינו יודע לחזות. האם ישרוד, האם יפרוש, אי אפשר לדעת. מה שבטוח, הוא מספיק "משוגע" כדי לקחת בזה חלק.

אמיר סוידאן, תמיד התעניין בבדיקת הגבולותצילום: יהל דותן

מה מושך אותך במירוץ כה קשה?

"זו תשובה שמורכבת מכמה חלקים בשבילי. ראשית אני חושב, שאם אני יכול לעשות את זה, אז למה לא? שנית, אני מאמין שמדובר בחוויה שתלך אתי לעד, אני רק יכול להרוויח ולהתחזק ממנה מבחינה פיזית ונפשית. ושלישית, ואולי הכי חשוב, אני יליד הכרמל. הסופרמרקט של ההורים שלי נמצא בעיר היכן שהמירוץ מתחיל, והחנות של אח שלי למעלה בכרמל. המירוץ הזה מתקשר אצלי לאדמה עליה אני חי. אני מגיע ממשפחת סוידאן שקשורה לאזור קרוב ל-150 שנה. כשגדלתי, סבא שלי היה אומר לי ולאחיי 'אתם זה הכרמל והכרמל זה אתם'".

אתה לא חושב שיש בזה משהו מזוכיסטי?

"אני לא רואה בזה מזוכיזם. תמיד חקרתי את הגבולות, תמיד חקרתי את המקסימום. עוד בילדותי הייתי רוכב על האופניים ללא סוף וכל הזמן העליתי את המרחקים. כל פעם אתה חושב שאתה מגיע לשיא ואז אתה רואה שהשד לא נורא. מבחינתי, חוויית האולטרה (כל תחרות ריצה שאורכה מעל 42 ק"מ) היא העמקה של ההיכרות עם עצמך, אתה מגלה בתוך עצמך יכולות שלא ידעת שקיימות".

זה מגיע מניסיון להוכיח משהו?

"אין ספק שזה נותן תחושת הצלחה שאתה שווה משהו, אבל אני אף פעם לא עושה את זה כי אני מחפש את הפודיום או לפצות על חסכים. אני עושה את זה כי זה ממלא אותי. זה מאפשר לי לראות דברים שאחרים לא יכולים לראות, לחוות חוויות שאחרים לא יכולים לחוות. בדבר אחד אני מודה: זה ממכר".

למי שרק עושה את צעדיו הראשונים בתחום הסיבולת, רץ האולטרה ממליץ לעשות זאת בהדרגה ולא לצאת בהצהרות מחייבות. "הדרך", הוא אומר, "יפה כמעט כמו התוצאה, אם לא יותר". בעידן בו אנשים מקבלים הערכה בעיקר על כך שהם דוחפים את עצמם למרחקים עצומים, לעתים ללא הכנה נכונה וקילומטרים נחוצים ברגליים, דבריו של סוידאן נשמעים כמו טיפה של שפיות בים של טירוף. גם הוא נזכר שהתחיל במרחקי ריצה של 5 ו-10 ק"מ.

בעתיד הלא רחוק, סוידאן מתכוון לצאת לחו"ל ולנסות לכבוש את אחת התחרויות הקשות בעולם. אולי יהיה זה מרתון החולות במדבר סהרה. התחושות הפנימיות שלו אומרות לו כי הוא כבר יכול ומסוגל: ריצה של 60 ק"מ החיפאי כבר ביצע, הוא גם סיים רכיבת אופניים קרוב ל-10 שעות, ועכשיו רק נשאר לו להשאיר את אתגר המדרגות האימתני מאחור. "בחיים עוד לא עשיתי משהו כזה קשה", הוא מודה.

מאחורי סוידאן עומדת משפחה תומכת - אב ואחים שמגבים ללא סייגים ואם שתמיד חוששת כי בנה יפצע. מי שעוד יעודד אותו באתגר הכרמל היא קהילת ספורטאי הסיבולת שמחבקת את סוידאן מהרגע שנכנס אליה. באשר למגזר הערבי - טוב, לפני שיעודדו אותו הם צריכים קודם כל לשמוע עליו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ