אילן גולדמן
אילן גולדמן

דקות אחרי הזינוק של מרוץ חיפה, מאות האנשים שיצאו מבתיהם כדי לעודד את המשתתפים באחת מתחרויות הריצה הקשות והתלולות בארץ, כבר נפרסו לאורכן של המדרכות משדרות מוריה ועד מרכז חורב. כשדבוקת הרצים הראשונה חצתה את רכס הכרמל בסערה, הצופים נופפו בידיים וצהלו, אבל דבר אחד קטן לא ממש הסתדר להם במחזה: בין כל הרצים הבכירים בארץ, חלקם הארי נערים יוצאי אתיופיה, בלטה לה דמות קטנה וזריזת תנועה שגילה כפול משל שאר הרצים. זה היה גיל לוטם, אלוף ישראל הטרי בריצה לוותיקים (10,000 מטר), שיחגוג בעוד מספר חודשים את יום הולדתו ה-50.

כעבור 35:30 דקות ו-10 ק"מ, לוטם שעט מעבר לקו הסיום של המסלול רווי העליות. הזמן שקבע הכניס אותו למקום ה-8 – כשמעט לפניו מלסה אבבה, צעיר בן -21, שהקדים אותו ב-6 שניות בלבד. "הייתה לי מטרה אחת", אומר לוטם, "להישאר עם נועם עד לסוף העלייה". לוטם, עובד חברת חשמל במשרה מלאה מתכוון לנועם נאמן, בן ה-25, מהרצים הבכירים בישראל ואלוף ישראל לשעבר בריצת 3,000 מטר מכשולים. אלוף הוותיקים, שגיל המסיימים הממוצע לפניו באותה תחרות עמד על 23, הצליח במשימה (חשוב לציין שנאמן סבל מפציעה). שבועיים לאחר מכן שב לוטם לאצטדיון הדר יוסף וקבע את שיאו האישי בריצת 10,000 מטר – 35:12 דקות, כשהוא כובש את המקום הראשון באליפות ישראל לוותיקים. לאלו מכם שאינם מתמצאים חשוב לחדד: זמן הריצה הממוצע בישראל למרחק, עומד על 60 דקות.

גיל לוטם (משמאל) "בהתחלה רק רציתי לסיים את הריצה מבלי ללכת"צילום: אילן גולדמן

מה דעתכם על משפחת לוטם? שתפו אותנו בדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אבל הסיפור של לוטם הוא לא על ריצה ובטח שלא על תוצאות כאלה או אחרות. זהו סיפור על שינוי מופלא, שהחליט לעשות ילד נצחי בן 45, עת שנזכר באהבה ישנה שלבלבה אצלו בתיכון. זה היה בשנת 2007, לוטם כהרגלו קרא את העיתון היומי, סורק בעיניו את הכותרות, כשלפתע מודעה פרסומית על מרוץ הקפת התבור כבשה את מבטו. תוך שניות לוטם נזרק 30 שנה לאחור, לאותה הקפה שעשה עם חבריו מקבוצת האתלטיקה של הפועל באר שבע. ליבו פעם בחוזקה, והגוף, שבמשך שנים התרגל לבטלה מוחלטת, החל להיזכר בריצות במרחביה הפתוחים של העיר הדרומית, באותן אליפויות בית ספר, בתהילת עבר.

באותם רגעים, ישב לצידו של לוטם ד"ר עומר גולדשטיין, חבר טוב ורץ חובב. "אנחנו הולכים לעשות את המרוץ", החליטו השניים. הבעיה הייתה שלוטם, אחרי 30 שנה ללא פעילות גופנית, הפך למה שמכונה היום בטטת כורסא. "התחלנו מדקה הליכה, דקה ריצה, בחוף הים", נזכר הרץ בהתחלה הקשה. לקראת המרוץ עשינו גם קטעים בעליה של נשר". אך למרות העבר, בכל אימון שלהם, גולדשטיין, רופא במקצועו, הקדים את לוטם בהרבה. רק כדי לסבר את האוזן, גולדשטיין היה בדיוק אחד מאותם אנשים שרצים 10 ק"מ בשעה. על לוטם זה עוד היה גדול בכמה מידות. בהקפת התבור הרופא נעלם מלפנים ולוטם מצא עצמו נאבק רק בכדי לסיים.

מה הרגשת באותם הרגעים?

לוטם (מימין) הריצה הפכה עבורו לדרך חייםצילום: תמר ברניס

"הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא לא להפסיק בשום מחיר ולסיים את המרוץ בלי ללכת. אני זוכר שבאותה תחרות הרגשתי, שאני הופך לנער הזה עם החלומות הגדולים על ריצה. למרות הקושי והגיל הרגשתי שעדיין יש לי את אותו גוף של ילד, שאני יכול לחזור לעשות את זה".

במרוץ הבא של הצמד, ההנדסאי מחברת החשמל כבר השאיר את חברו הרופא הרחק מאחור. מסתבר שהאימונים השתלמו, הגוף הגיב מהר והחלומות בהקיץ הכו בחוזקה. אבל בצד השני של הבית, המשפחה של לוטם חשבה שהוא משתגע ולא ממש הבינה מה עובר עליו. כיצד האב שעד לפני מספר חודשים לא הניע איבר ואכל ג'אנק פוד כתחביב, מקדיש פתאום את כל כולו לספורט. "מה פתאום אתה יוצא כל יום לרוץ", שאלו אותו אשתו ושלושת ילדיו, "מה אתה חושב שאתה, ילד?"

אבל לוטם, איש מעשה כריזמטי שתמיד סחף אחריו את הסובבים לו, החליט כי לקרב הזה הוא אינו יוצא לבד: את בנו איילון בן ה-16, "חנון מחשבים, ויחסית חלשלוש", כפי שאב המשפחה זוכר אותו מלפני 5 שנים, רשם לוטם לאגודת האתלטים של מכבי חיפה. את איתם, 12, בנו הצעיר, הביא לוטם לאצטדיון כשהאחרון החל לנדנד על כך שכולם נעלמים מהבית בשעות אחה"צ. וכך, תוך שנה מהיום שהאב דרך על משטח הריצה של האצטדיון העירוני בחיפה, רוב יושבי בית משפחת לוטם הפכו לספורטאים. איילון, "החלשלוש", הפך תוך זמן קצר לאחד מרצי 800 המטרים החזקים בארץ. איתם, "השמנמן בעל הצמיגים", הפך לזורק כידון ורץ משוכות מצטיין. כל הזכרים למשפחת לוטם התאמנו כעת יחדיו.

אבל סיפור השראה טוב אינו יכול להיות מושלם כששניים עדיין חסרים בו, וכדי להשלים את המשוואה המופלאה של משפחת לוטם, היה צריך להוסיף את שני הנעלמים האחרונים: תהל בת ה-8, והאישה עליזה שמעולם לא רצה וחגגה 45 שנה. מרוץ עין גדי של שנת 2010 היה ההזדמנות המושלמת. תהל הקטנה רצתה להשתתף במקצה ל-2 ק"מ "ואני ביקשתי מעליזה שתרוץ איתה כדי להשגיח", משחזר לוטם. "עליזה לא ישנה כל הלילה מהלחץ". סופו של סיפור עין גדי הוא שתהל סיימה ראשונה לגילה, ועליזה קטנת הגוף נצמדה אליה כל הדרך. "היה לי קל", טענה אשתו של לוטם לאחר מכן ותבעה מיידית להשתתף במרוץ הבא. כל מי שרץ יודע כי זה ממכר, וכעת משפחת לוטם כולה, נדבקה ללא דרך חזרה.

לא עברה לה שנה מאותה אפיזודה בעין גדי, ועליזה, שהחלה באימונים קלילים של 4-5 ק"מ, כבר התרוצצה לה בתחרויות מרתון נחשבות בעולם, כשהיא קובעת תוצאות מכובדות לגילה. בכל פעם, בעלה, זה שהחל הכול, תמך ורץ לצידה. זה גם היה הקץ לארוחות הלא בריאות, ותחילתן של שיחות מוטיבציה על הצבת יעדים ומטרות סביב שולחן האוכל. כל חופשה משפחתית, מעתה והלאה, נהפכה גם מחנה אימונים עם תוכן - לא רק רביצה.

בסביבתם הקרובה, המשפחה מהיישוב נשר ששינתה את אורח חייה מקצה אחד לשני, הפכה למושא הערצה - רבים רצו לגלות את "הסוד" ונסחפו אחריה פנימה. לוטם, שמשתייך לחבורת הריצה של "חוף הכרמל", לא לוקח זאת כמובן מאליו ואינו נח לרגע: הוא שוקד, מארגן, ומשכנע את כל מי שמוכן לשמוע, לבוא לטעימה מעולמו המופלא. "אתה חייב להגיע לרוץ איתנו בשני בבוקר", הוא אומר לכל מי שמתעניין בריצות השטח הקסומות ביער עופר, "אני מבטיח לך שאתה לא תצטער". בחודשים האחרונים משפחתו והוא נרתמו לטובת שינוי נוסף - הפעם בחייהם של אחרים: מדובר בבני הקהילה האתיופית בצפון שבניה עומדים בפני גיוס לצה"ל, "אנחנו רוצים להכניס אותם לאורך חיים ספורטיבי", אומר לוטם, "להפוך אותם לחסינים לשתייה וסיגריות". בינתיים זה עובד. חניכיו של הרץ המצטיין מגיעים לתחרויות הריצה ותופסים מקומות מכובדים מלפנים.

רגע לפני שהראיון עם לוטם מסתיים, אני לא יכול להתאפק ושואל אותו, "מה הלאה?". אחרי הכול לוטם כבר לא ילד ואני סקרן לדעת עד כמה מהר הוא רוצה לרוץ, עוד כמה אנשים הוא רוצה למשוך למעגל הספורטאים סביבו, ומה מתכנן הילד הנצחי הזה, שאפילו אביו בן ה-72 כבר נשאב לעולמו הספורטיבי. "אני רק רוצה להמשיך לרוץ עוד הרבה שנים", הוא עונה ומתחמק מנושא המהירות, "להשפיע על כמה שיותר אנשים להצטרף". זה לא הגיל אלא התרגיל, כבר אמרנו?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ