אמיר ענבר
אריה ליבנת
אמיר ענבר
אריה ליבנת

30.5.65. ז'אק אנקטיל כבר התהדר במספר שיא של ניצחונות במירוץ החשוב מכולם, אחרי שזכה חמש פעמים בטור דה פראנס. ביחד עם שתי זכיות בג'ירו ד'איטליה ואחת בוואלטה א'אספניה, היו לו גם יותר ניצחונות בגראנד טורים מכל אחד. ב-1965, בשנתו ה-13 כמקצוען, השאלה עמה התמודד רוכב האופניים הגדול של תקופתו היתה מה נותר לו לעשות.

התשובה הראשונה היתה להיעדר מכל שלושת הגראנד טורים ולהתרכז במירוצים אחרים. הוא זכה בפאריס-ניס ובקריטריום נשיונל, כשבשניהם הוא מותיר מאחור את ריימון פולידור, הסגן הנצחי. בדבר אחד, עם זאת, התקשה לזכות: אהדה.

אנקטיל לא היה אלוף פופולרי במיוחד. בין סגנון הרכיבה - הוא מיעט לקחת סיכונים והשיג הרבה מהצלחותיו דרך מירוצים נגד השעון - לכך שראה בספורט מקצוע נטו והתרכז במקסום רווחיו, הוא היה זה שנותר מאחור בכל הקשור לחיבת הציבור. על זכייתו בטור ב-1964 כמעט האפילה העובדה חסרת המשמעות שפולידור השאירו מאחור בסיום הקטע הלפני אחרון.

אנקטיל. בכה לראשונה בקריירה

יום אחד, צץ רעיון בראשו של מנהלו בקבוצת פורד פראנס, רפאל ג'מיניאני. הוא הבחין כי שבע שעות אחרי סיום הדופינה ליברה בן שמונת הימים, ייפתח המירוץ החד יומי הכי קשה - בורדו-פאריס. השאלה היתה כיצד לרתום את אנקטיל לאתגר. "ז'אק לא התלהב, בלשון המעטה", מספר ג'מיניאני בספר "סקס, שקרים וסרט לכידון", "שכנעתי את אשתו ג'נין שז'אק יצליח אם ישקיע בכך הכל".

ג'נין הכירה את בעלה טוב יותר מכל אחד. "אסור היה לערער עליו. אם אמרת לו 'לא', הוא היה עושה משהו בכל מקרה", סיפרה בסרט הדוקומנטרי "האיש, המסתורין, האגדה", "אז אמרתי לז'אק: 'רפאל מטורף, אי אפשר לדמיין מה שתכנן, זה בלתי אפשרי'. ז'אק השיב: 'את חושבת שאיני מסוגל?'. אמרתי 'אתה לא'. הוא ענה: 'ובכן, אני מסוגל'. התקשרתי לרפאל: 'הוא בכף ידך'", היא צוחקת.

מנהל הדופינה ביקש ממנו בתחילה לוותר על האתגר הכפול, אך לבסוף נעתר ואף הקדים למענו את שעת פתיחת הקטע האחרון. שמונת ימי המירוץ היו גשומים בחלקם וקשים. אנקטיל זכה בשלושה קטעים וניצח בהפרש של 1:43 דקות מפולידור. ואז החל מירוץ מסוג אחר.

ב-16:58 הסתיים הדופינה, כעבור דקותיים ניצב אנקטיל על הפודיום. עד שהמריא משדה התעופה בנים, ב-18:56, הספיק לעבור במלון, לאכול ולהיכנס למכונית שנסעה במהירות 140 קמ"ש כשעל הגג מספר זוגות אופניים. את המטוס, מייסטר 20, סיפק על פי האגדה הנשיא הצרפתי, שארל דה גול, אוהד גדול של אנקטיל.

אחרי נחיתתו, נותרו לו פחות מחמש שעות לתחילת המירוץ בחצות. אנקטיל חש בסימנים ראשונים של מחלה, לא הצליח לישון, ורק לאחר שכנועים אכל משהו - כליות ביין אדום.

בשעות הראשונות למירוץ בן 557 הק"מ, בקור ובגשם, נזקק לעידוד כדי להמשיך. "בשעה 3:00-4:00 בבוקר ז'אק אמר 'אני מותש, עומד להירדם'", מספר וין דנסון, עמיתו לקבוצה, "השבתי שגם אני מרגיש כך. שיקרתי, כמובן". ב-7:00 נשבר אנקטיל ונכנס למכונית קבוצתו, אבל ג'מיניאני סרב לקבל את פרישתו. "אסור היה לי לבטוח בך. ילדה גדולה, זה מה שאתה", הטיח בו. "הוא הגיב בצורה שרציתי", מספר המנהל המקצועי ומחקה את הרוכב זועק: "אני, כישלון? לואיס (המכונאי), תוריד את האופניים!".

לפתע היה זה אנקטיל האמיתי. "העייפות נעלמה, הוא שכח מהגשם והחל להזיע", משחזר ג'מיניאני. כשטום סימפסון תקף, יצא הצרפתי אחריו ועמו עמיתו לקבוצה, ז'אן סטבינסקי. בוורסאי, כשבעה ק"מ לסיום, החל אנקטיל לדהור. "במהירות הזו, הוא היה קורע לגזרים רוכב באופני מסלול", אומר ג'מיניאני, "לא ייאמן, 70 קמ"ש, ראשו נמוך מגובה כתפיו. זה היה יפהפה".

כשנכנס ראשון לאיצטדיון פארק דה פרינס, אחרי 15 שעות של רכיבה, זכה אנקטיל לתשואות להן קיווה כל השנים. הוא ניצח את סטבינסקי בהפרש של 57 שניות. אחרי תשעה ימים ו-2,500 ק"מ, הפך הדאבל למציאות.

"מדהים", קרא לכך "לאקיפ". "קבלת הפנים שהמתינה לאנקטיל היתה חסרת תקדים, הפארק רעד", נכתב במגזין "סייקלינג". הפעם, הכסף לא עניין אותו. דנסון מספר שהעניק לו את כל הפרס לאור תרומתו. לראשונה בקריירה, אנקטיל בכה. "איני מתבייש לומר זאת, כי האושר הציף אותי", סיפר, "תגובת הציבור הכריעה אותי. הרגשתי שעשיתי משהו חשוב".

הכפר האולימפי מחוץ לתחום

28.5.72. בתחרות יוקרתית שהתקיימה בלובק, מערב גרמניה, סיימה אביבה בלס שנייה בריצת 800 מטר וקבעה שיא ישראלי - 2:05.8 דקות, שיפור של שבע עשיריות לשיאה של חנה שזיפי.

למרות השיא, התאכזבה בלס מכך שלא הצליחה לעמוד בקריטריון האולימפי - 2:05.0, אולם עקב תנאי מזג האוויר הלא נוחים בהם התקיימה הריצה - רוח נגדית חזקה וקור של שבע מעלות - ההערכה היתה כי בשלושת החודשים הבאים תצליח להשיג את הכרטיס למינכן. זה לא קרה, התוצאה הטובה ביותר שלה עד המשחקים האולימפיים היתה 2:06.8, בארץ. עקב סכסוך עם שזיפי, התקשתה בלס למצוא יריבות אימון, ובאחת התחרויות שהתקיימה בווינגייט הן רצו בנפרד.

בלס יצאה לאירופה, אבל ביוון לא נמצאו לה מתחרות ולכן לא רצה, באיטליה נדחפה בידי יריבה מרוסיה בתחילת הריצה ופרשה, ובדנמרק השיגה תוצאה חלשה. בסופו של דבר הגיעה בלס למינכן, היישר מהמסע האירופי, אבל לא הורשתה להיכנס לכפר האולימפי ונותרה ללא מחסה, כסף ובגדים - עד שהמשלחת הישראלית סייעה לה.

השיא הישראלי של בלס לא הספיק למינכן, אבל החזיק מעמד 21 שנה. המצב בריצת 800 מטר בישראל כל כך קשה, עד שרק שתי רצות, עדנה לנקרי ונועה בייטלר, קבעו תוצאות טובות מאלו שהשיגו בלס ושזיפי בתחילת שנות ה-70'.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ