אילן גולדמן
אילן גולדמן

מזל. על פי מילון אבן שושן: "מנת חלקו של אדם בחייו, גורל". אם אתה רוכב אופניים שיוצא לרכב בכבישי ישראל, הגדרתו של אבן שושן תהדהד לך בראש עם כל דיווש, בין אם הכרת אותה או לא. סמוך לאותו ערך מופיע גם הביטוי "שיחק לו מזלו" שנכון לאותו אדם "שהצליח, שהייתה לו הצלחה". בהשאלה לעולם רוכבי האופניים "הצלחה היא כל רכיבה שאינה מסתיימת בתאונה קטלנית", כפי שהודה בפניי רוכב אחד ממרכז הארץ, השבוע. לכן, כשמרים בר-און, 23, מנשות הברזל המוכרות בארץ, עלתה על אופניה בבוקר יום שלישי (08.05.2012) לרכיבת אימון של 5 שעות באזור נחשון וסיימה אותה בבית החולים, בהחלט ניתן לומר שאלת המזל שיחקה במגרשה של הצעירה התל-אביבית. יכול היה להיות יותר גרוע - הרבה יותר גרוע.

זה לא שבר-און לא שמעה על מאזן הדמים שיושב באחורי ראשו של כל רוכב שעולה על הכביש (על פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: 14 הרוגים בשנת שעברה – מרביתם בכבישים בינעירוניים), היא פשוט חשבה כמו כולם "שלי זה לא יקרה". גם בסיוטיה, מדריכת האירובי החייכנית לא דמיינה שתוטח אל תוך מכסה מנוע של מיצובישי כסופה, או שראשה ינפץ שמשה קדמית של רכב שהתפרץ לצומת. "הייתי בטוחה שאני הולכת למות", נזכרת הרוכבת שהתגלגלה על הגג של המכונית היפנית ונחתה בעוצמה על הקרקע, "אני עדיין בשוק שאני חיה". בר-און שנשארה בהכרה זוכרת את בנה של הנהגת ממרר בבכי ומנסה להבין "כיצד גוש בשר במשקל 60 ק"ג, התעופף אל תוך השמשה של אימא".

כמעט חודש עבר מאז אותה תאונה, ואשת הברזל שמזלה שיחק לה, עדיין לא מצאה שקט. היא אמנם חזרה להתנייד בחיות האופיינית לה, אך הפעם, במקום להוציא את המרץ בריצה, שחייה או רכיבה, בר-און מתרוצצת באמוק מטיפול לטיפול על כסא גלגלים. הכול למען ההחלמה. "הקטע של התאונות הכה בי", היא אומרת אחרי שני ניתוחים שמילאו את הכתף והרגל השמאלית שלה בפלטות מתכת וברגים, "תמיד לקחתי את זה קשה כשרוכבים מסביבי נהרגו". הקאמבק שהיא מתכננת לסצינת "האיירונמן" יאלץ להמתין קמעה. ייקח זמן עד שילדת הפלא של עולם הסיבולת הישראלי תוכל לעמוד על הרגליים ולהחזיר את מסת השריר שרגלה השמאלית מאבדת בכל יום. בינתיים ההפקרות שהיא ממשיכה לראות בכבישינו מרתיחה את דמה. את האנרגיה שלה, הפעם, היא רוצה להפנות למאבק.

תום מרמלי במהלך המסעצילום: יוסי דורון

לפני כשבועיים, בר-און ובן זוגה, איש הברזל תום מרמלי, 25, לא יכלו להתאפק יותר. בצעד מטורף שרק מי שמתחרה בתחרויות הסיבולת הקשות בעולם יבין, הוחלט כי מרמרלי ייצא לרכיבה רצופה מהנקודה הכי צפונית בישראל ועד גדר הגבול עם מצרים בדרום – מרחק של 480 ק"מ. המטרה: לקבוע את הזמן המהיר ביותר שאי פעם נעשה לחציית המדינה על אופניים וכך "לעורר את המודעות לתאונות הדרכים שמשאירות ילדים של רוכבי אופניים יתומים". מרמרלי הסתער על כביש 90 וכעבור 15 שעות חצה את כל המדינה לאורכה. את השיאים הישנים הוא השאיר הרחק מאחור. מלבד הכושר הגופני, הסוד להצלחה של מרמרלי טמון גם בבר-און שישבה ברכב המלווה והשגיחה. "ראיתי איך כל הנהגים בדרך מזלזלים בו", היא אומרת בזעם, "מזל שהיינו שם לסוכך עליו". אשת הברזל שלאורך כל המסע סבלה מכאבים, לא יכלה אפילו להתפנות ללא תמיכה, אך מבחינתה זה כלל לא הנושא. מה שחשוב בעיניה הוא שהמסר שיצא מהמסע שלה ושל מרמרלי הוא שיש רוכבי אופניים בארץ, שעוסקים בענף יפה ונגיש אך מבעית בתנאים הקיימים. את זה יום אחד היא חולמת לשנות. 

עקבו אחרי כתבות נוספות ועדכונים מכל ענפי הספורט בדף הפייסבוק שלנו

למרבה האירוניה, התאונה של בר-און התרחשה בדיוק בתקופה בה יוצאת, "בשורה גדולה לרוכבים", כפי שזאב בילסקי – הח"כ של "קדימה", מכנה את הצעת החוק שלו אשר נועדה "לשמור על שלום הרוכבים", ועברה קריאה טרומית בכנסת לא מזמן. הצעת החוק של בילסקי, שעלתה לכותרות לאחרונה בעיקר בשל הסעיף שאוסר על רוכבים לדווש עם אוזניות, מכילה בתוכה גם יוזמה לסגירה של כבישים דלילי תנועה לטובת רוכבי האופניים, וחיוב נהגים לשמור על מרחק של 1.5 מטר מרוכבים. ההצעה היא פרי לחצם של שדולות האופניים המקומיות כמו "ישראל בשביל האופניים", שמקדמת בשנים האחרונות מהלכים לטובת קהילת הרוכבים המקומית.

העומדים מאחורי הצעת החוק סבורים שאם זו תעבור בכנסת, חייהם של רוכבי האופניים הישראלים יהיו קלים יותר ומספר התאונות בהם רוכבים מעורבים, יפחת. "הניסיון מארה"ב, קנדה, ספרד, בלגיה, צרפת ואוסטרליה בהם קיימים חוקים מהסוג הזה, מוכיח שתרומתם לבטיחות הרוכבים משמעותית", אמר יותם אביזוהר, מנכ"ל עמותת "ישראל בשביל האופניים". על פי הצעת החוק החדשה ,כל נהג שיפתח את דלת מכוניתו בשולי הכביש ויפגע ברוכב יהיה צפוי לעונש והאחריות לנזק תוטל עליו. עוד עולה ממנה כי נהגים יצטרכו לתת למדוושים את הזכות הקדימה לחצות צמתים, והרוכבים מצידם יצטרכו להצמיד לגופם פסים זוהרים בזמן הרכיבה בכבישים בין עירוניים.

רוכבים אל ליבם של הנהגים

רוכבי האופניים מסרבים בינתיים להתרגש מהמהלך של בילסקי. חלקם מכנים אותו פופוליסטי וזול ותוהים על מניעיו של הח"כ הנמרץ. בענף אינטימי שבו כמעט כל רוכב מכיר חבר שנפצע או נהרג, קשה למצוא מישהו שמאמין כי רוחות שינוי אמיתיות נושבות בכבישי ישראל. "בטח שכול קהילת הרוכבים מברכת על כך שהנושא עולה לסדר היום", אומר לנו אחד מראשי הקבוצות הגדולות שמעדיף לא להזדהות בשמו, "אבל תהיה בטוח ששום דבר רציני לא ייצא מזה". הרוכבים אינם מתכוונים להניח את אופניהם בצד רק בגלל שמסוכן שם בחוץ, ומי שהתחיל עם השיגעון לרוב ימשיך לצאת לאימוני הבוקר בשעות המוטרפות. אבל אין תמימים בין הרוכבים: כולם יודעים שהתאונה הבאה תגיע. מבחינתם השאלה היחידה הרלוונטית היא, מתי ואיך.

אדם אחד שלא תצליחו לתפוס יותר על הכביש הוא דני אמיר. אחרי שנפצע בתאונה הקטלנית שקטפה את חייהם של רוכבי האופניים יצחק סימון ושלום גרומסן ז"ל, אמיר אינו מוכן לשמוע יותר על הכביש. בשבילו רכיבות אופני הרים בשטח הן די והותר. כמעט שנה אחרי, הברך ששבר באותה התאונה עדיין לא עושה לו חיים קלים. "יש לי מגבלה פסיכולוגית ורציונאלית לרכב על כביש", הוא מודה ומוסיף בטון תקיף, "בתנאים האלה שכלום לא נעשה ודבר לא מבטיח לי שאחזור הביתה בשלום, לא אצא לכביש". גם הצעת החוק החדשה לא מצליחה להרגיע את אמיר. מבחינתו אוזניות או לא, מטר וחצי או שלושה, "דבר לא מבטיח לי שאחזור הביתה בשלום". אי אפשר להאשים אותו: לא כל יום אתה רואה נהג צעיר שנרדם על ההגה ומעיף קבוצת רוכבים שלמה לאוויר, כאילו היו נייר. "זה טוב שמנסים למצוא פתרונות", הוא אומר, "רק הפחד שלי הוא שיחוקקו חוקים שיניחו את דעת כולם והסיכון לא באמת ירד.לדעתי זה רק יגביר את השאננות".

לעומת אמיר, אשת הברזל בר-און מגלה אופטימיות לגבי הצעת החוק החדשה. היא סבורה כי הנהגת שדרסה אותה הייתה צריכה להיות מאחורי הסורגים (רישיונה נשלל ל-60 יום) ושחייבים להחמיר בענישה של נהגים שפוגעים ברוכבים, אך מבחינתה העיסוק התקשורתי בנושא הוא כבר אור בקצה המנהרה. "חייבים להעלות את המודעות ולחוקק כמה שיותר חוקים", דורשת אשת הברזל שקוראת לשינוי ארוך טווח בגישה, "חייבים לעשות שיווק נכון לנושא ולהעביר את הנהגים שטיפת מוח שתסביר להם שיש חיים בשוליים". מבחינתה, תמונות שלה על כסא גלגלים, או תמונות של אופניה המרוסקים אחרי התאונה, הן בדיוק מה שציבור הנהגים צריך לראות כדי לזכור את הרוכבים ("אנחנו חייבים להיכנס להם ללב").

אשת הברזל מרים בר-און במהלך מסע הרכיבה חוצה הארץצילום: יוסי דורון

על ההצעה לסגירת כבישים דלילי תנועה לטובת רוכבים בר און אומרת: "זה פתרון טוב" למרות שחלק מעמיתיה הרוכבים מכנים זאת "יצירת גטאות לרוכבי אופניים". היא מודעת היטב לעובדה שהאטרקציה הגדולה ביותר של רוכבי אופניים היא חירותם לרכב ולטייל בכבישי הארץ, "אבל נמאס לנו כל הזמן לרכב בהם מפוחדים". הביקורת הנוקבת ביותר שלה על הצעת החוק של בילסקי נוגעת לעניין האוזניות. היא על המוזיקה שלה - לא מוכנה לוותר. "זו הצעת חוק שלא קשורה למציאות", היא טוענת, "כנראה שמי שהעלה אותה לא באמת עוסק בספורט".

בין אם הצעת החוק הטרומית תעבור ובין אם לאו, הפחד בליבם של בני הזוג והילדים שיקיריהם יוצאים לרכב בשבת בבוקר, ימשיך לקנן. אלו ימשיכו לכסוס ציפורניים בחרדה ויחכו לשמוע את המפתח הגואל מסתובב בדלת הבית. הטוקבקים הארסיים שאורבים לרוכבי האופניים בכל כתבה שעוסקת בהם, ימשיכו לזעזע את הרוכבים שגם ככה מרגישים את הנחיתות שלהם בשרשרת המזון של הכביש. חוק אחד שבטוח לא ישתנה הוא "חוק המזל" - אותו הרוכבים חייבים בכל פעם שהם יוצאים אל הכבישים – בלעדיו, הסיכוי שלהם לחזור הביתה אפילו נמוך יותר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ