טל בן עזרא
טל בן עזרא

אלכס שטילוב, נטע ריבקין, ולריה מקסיוטה וחברותיה לנבחרת ההתעמלות האמנותית. ענף ההתעמלות בישראל נמצא בתקופה הכי טובה שידע, דבר המתבטא בהצלחות, מדליות ומחמאות. השמות הללו הפכו שגורים בארץ, ואיש אינו מופתע לראותם במשלחת לאולימפיאדת לונדון 2012. העובדה שפליקס אהרונוביץ' יהיה ביניהם, מפתיעה אפילו אותו.

"האמת שאני בהלם מעצמי", מספר אהרונוביץ' בן ה-24, "אף פעם לא האמנתי באמונה שלמה שאני מסוגל להגיע לאולימפיאדה. נכון, זה חלום של כל ספורטאי, אבל מבחינתי זה היה רחוק".

ביום חמישי שעבר, הרחוק הפך לממשי. כאשר סיים במקום ה-11 בתחרות הקרב-רב באליפות אירופה במונפלייה, עמד אהרונוביץ' בקריטריון הישראלי הנוקשה. "עבר יותר משבוע ואני עדיין לא מאמין, למרות שזה מתחיל לחלחל", הוא אומר, "בסתר אתה מאוד רוצה את זה, אבל לא מעז להגיד זאת כדי לא לפתוח פה לשטן. בשביל שטילוב זה היה בהישג יד, אבל אני הרחק מאחוריו, אז לא העזתי לחשוב על כך בכלל. תכל'ס, קטע שהצלחתי".

פליקס אהרונוביץ' בתרגיל על הטבעות. "תכל'ס, קטע שהצלחתי"צילום: איגוד ההתעמלות

לכתבות ועדכונים נוספים לקראת לונדון 2012 הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אהרונוביץ', בן לגננת ולעובד במפעל, עלה לארץ מאוקראינה בגיל שנתיים והחל להתאמן במכבי קרית ביאליק. "כבר בשלב מוקדם היה לי ברור שאיני רוצה להיות כדורסלן או כדורגלן. הייתי צופה במתעמלים ביורוספורט ונדהם מהם". בגיל 18 עבר להתאמן במכבי תל אביב עם שטילוב והמאמן סרגיי וייסבורג. שם בילה את שנותיו בצבא על תקן ספורטאי מצטיין. "סרגיי מאמן טוב ויש לו המון ידע. להתאמן עם שטילוב זו חוויה. אני לומד ממנו הרבה ומנסה לספוג את הווינריות שלו. הוא ספורטאי ברמות הכי גבוהות שיש וזה עוזר לי להיות לידו".

לאחר הצבא לקח צעד בוגר ומשמעותי למען המשך הקריירה שלו. "החלטתי לעבור למכללת פן סטייט בפנסילווניה, כי בארץ תומכים בך רק אם אתה מגיע להישגים. באותו שלב זה לא קרה והייתי צריך לממן הכל בעצמי. זה לא פשוט מבחינת ההוצאות והנסיעות. בארצות הברית הציעו לי מלגה מלאה ולימודים בחינם, אז זה הסתדר לי נפלא. אני מתאמן ברמה גבוהה וגם בדרך לתואר בהנדסה. הרמה שם גבוהה מאוד, הכל מקצועני ורואים את זה גם בדברים הכי קטנים. למשל, המזרנים והמתקן שמורים רק למתעמלים, בעוד שבישראל יש הרבה חוגים וילדים. אצלנו אין את הבלגן הזה".

למרות זאת, אין לאהרונוביץ' טענות לוועד האולימפי, שהחליט לא לתמוך בו. "אני לא כועס. לא היו לי הישגים, אז אפשר להבין אותם. מה, הם יתמכו בכולם? זה לא יהיה רציני. חייבים שתהיה הפרדה. פה זה לא ארצות הברית, אי אפשר לעזור לכולם".

לאחר שקבע את הקריטריון הבינלאומי לפני מספר חודשים בתחרות מבחן בלונדון, הגיע אהרונוביץ' לארץ במאי על מנת להתכונן לאליפות אירופה עם וייסבורג. המטרה: גמר על אחד המכשירים או מקומות 1-12 בקרב-רב, כדי לעמוד בקריטריון. "התחרות שלי לא היתה מדהימה", הוא מודה, "לא הייתי בטוח אם עשיתי את זה עד לשנייה האחרונה, כשניגשתי לאחד השופטים ושאלתי אם יש תוצאות. הוא חייך ואמר: 'נכנסת'. הייתי בהלם".

הציפיות שלו לקראת לונדון צנועות. "גמר על מכשיר אינו ממש ריאלי. אשתדל להגיע לגמר בקרב-רב, 24 האחרונים. אזדקק ליום טוב מאוד בשביל שזה יקרה. קצת חבל שלא נוכל לצעוד בטקס הפתיחה, כי יש לנו תחרות למחרת ולא בריא להיות חמש שעות על הרגליים".

אבל, מבהיר אהרונוביץ', "גם זה לא מבאס אותי. אני באופוריה, הכל לטובה. אני מאוד גאה בחברים שלי ובענף כולו. אנחנו שולחים כמעט שליש משלחת. עושים אתנו עבודה מדהימה. זה מראה שיש לענף עתיד בארץ. אנו רגילים לומר כאן שאנחנו על הפנים, אבל ההצלחות שלנו מראות שיש תקווה לספורט פה. יש הרבה כישרון בנבחרת, כל החבר'ה עובדים מאוד קשה ומשקיעים שעות על גבי שעות. זה משתלם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ