פרית'ה סרקאר, רויטרס
פאריס
פרית'ה סרקאר, רויטרס
פאריס

כשהיא מטושטשת ומבולבלת מסם ההרדמה שקיבלה, לאחר ניתוח בכתף בשנת 2008, התעוררה מריה שראפובה ממיטת חוליה ואז גם החלו להדהד הספקות בראשה. האם הניתוח הצליח? האם תוכל להתחרות שוב ברמות הגבוהות? האם תיפטר מהכאבים לנצח?

מה שלבטח היא לא העזה אפילו לחלום, הוא שארבע שנים מאוחר יותר תשוב למקום הראשון בעולם ותהיה על סף הגשמת חלום והשלמת זכייה בכל ארבעת תארי הגראנד סלאם. הניצחון 3-6, 3-6 בחצי גמר הרולאן גארוס על פטרה קוויטובה השלים עבורה קאמבק יוצא דופן, שהרבה אתלטים אולי חולמים עליו, אבל רק הנחושים וההחלטיים ביותר מצליחים להשיגו.

"לפני כמה שנים הייתי במצב שלא ידעתי אם אהיה כאן שוב, משתתפת במעמדים האלה" אמרה שראפובה, שתפגוש היום (16:00) את שרה אראני המפתיעה מאיטליה, בגמר הרולאן גארוס.

שראפובה מאושרת מהעלייה לגמר. "לא ידעתי אם אוכל לחוות רגעים כאלה שוב"צילום: רויטרס

עקבו אחרי ספורט "הארץ" גם בפייסבוק וקבלו עדכונים מכל הענפים

בעודה מדברת, אחזה הרוסייה באגרטל הקריסטל הנוצץ שקיבלה לאחר שכבשה את המקום הראשון בעולם פעם נוספת. "זה מדהים שחזרתי למקום הראשון ושהגעתי לגמר הרולאן גארוס בפעם הראשונה בקריירה. עברתי דרך ארוכה, תהליך ארוך שכלל המון ימים של תסכול וחוסר ודאות באשר למה שיקרה בעתיד ואם אוכל לחזור למקומות האלה.

"באותו שלב לא ידעתי אפילו עד כמה אני באמת רוצה את זה, לא ידעתי אם אוכל לחוות רגעים כאלה שוב. צריך לעבור המון דברים לא פשוטים כדי להגיע לנקודה הזו, אבל היום אני יודעת שברגע שכבר מגיעים לאיפה שאני נמצאת עכשיו, ומסתכלים אחורה על הדרך שעברתי, העבודה שעשיתי והימים הקשים שלא יוצאים מהראש, זה באמת שווה את זה".

העובדה ששראפובה הצליחה להגיע למקום הזה לא צריכה להפתיע את מי שעקב אחרי הקריירה של הרוסייה הפופולרית. למרות שהעולם לא ידע זאת בזמנו, הרצון העז של הטניסאית מספר 1 בעולם להצליח היה קיים בה כבר כשהיתה בת שבע.

"אני אסירת תודה על ההזדמנות והחוויה הזו" שראפובהצילום: אי-אף-פי

אז, ב-1994, היא עזבה את רוסיה ואת אימה, פרידה שארכה שנתיים, והגיעה לארה"ב עם סכום כסף זעום בארנק וחלום לשחק יום אחד במגרש המרכזי של ווימבלדון. החלום הפך למציאות בגיל 17, כשזכתה באופן סנסציוני בטורניר הדשא הלונדוני ב-2004. שנתיים אחר כך היא הוסיפה זכייה באליפות ארה"ב וכעבור שנתיים גרפה את כל הקופה גם באוסטרליה.

חודשים ספורים לאחר מכן הדברים החלו ללכת בכיוון שלילי, ולא מעט כאב נלווה לכך. מריה התקשתה להשתמש ביד המגישה שלה, והיא החלה לתהות אם ואיך תוכל לשוב לשחק, אחרי שהכתף עברה תחת סכין המנתח. היא אפילו נאלצה ללמוד מחדש את תנועת ההגשה כיון שהתנועה הקודמת פשוט לא עבדה יותר.

אבל שראפובה לא ויתרה. היא עבדה קשה, שעות ארוכות, תוך הפגנת נחישות וחוסר פחד שמאפיינים בחורה שמוכנה להקריב כל דבר ואף יותר מכך – רק כדי להגשים את החלום. "אני משחקת טניס מגיל ארבע" הסבירה, "התחייבתי לספורט הזה, ותמיד אהבתי את מה שעשיתי. כשזה נלקח ממני לתקופה מסוימת, הבנתי כמה אני ברת מזל לשחק את המשחק הזה.

"ביום שעברתי את הניתוח בכתף ידעתי שאצטרך לעבוד מחדש על ההגשות שלי ושייקח זמן עד שאחזור לעניינים. זה כאב לי מאוד, וידעתי שגם אחרי הניתוח הכאב עלול להימשך". איש לא היה מאשים אותה לו היתה פורשת מהכל, בטח כשהיא נחשבת לאשה העשירה ביותר בענף עם חוזי פרסום אדירים ומיליונים בבנק. שראפובה בהחלט לא היתה זקוקה לכסף.

אבל הכסף היה אולי המניע כשהגיעה לראשונה לאמריקה. "להיות בגמר בצרפת, לראשונה בקריירה, בגיל 25, זה הישג אישי אדיר", היא מתפארת, "אני אסירת תודה על ההזדמנות והחוויה הזו. לחוויות כאלו אין מחיר, זה מלמד אותך המון דברים על כל ניצחונות, ההפסדים, המצבים והנסיבות שאתה עובר בדרך".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ