פדרר בפעם השביעית?

כשהכתם השחור נעלם

הדחתו של רפאל נדאל - האיש שסדק את הביטחון העצמי שלו באופן אנוש - היא רגע מפתח להבנת השיוט של רוג'ר פדרר לגמר ווימבלדון

אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן

כדאי לחזור דווקא ליום שישי שעבר. סיבוב שלישי נגד צרפתי בשם ג'וליאן בנטו. בנטו, 29 בעולם, שחקן נחמד, לא אמור להטריד את רוג'ר פדרר. אבל הוא מטריד. מטריד מאוד. הוא מוביל 0-2 במערכות ומפסיד רק אחרי רכבת הרים של מפחי נפש ורגעי התעלות, שמסתכמים במותחן בן חמש מערכות, אותו שורד פדרר בקושי. באותם רגעים זה נראה כמו התסריט המביך ההוא, שמכניס תחת כנפיו כמעט את כל גדולי הספורטאים בהיסטוריה: הכוכב המזדקן שמסרב להכיר בדעיכתו.

כיצד, אם כן, ניתן ליישב את אותה "דעיכה" ו"הזדקנות" - ובעיקר מבוכה - עם מה שקרה שבוע לאחר מכן, ביום שישי האחרון, כשפדרר הביס, תוך הצגת טניס כמעט מושלם, את המדורג מספר 1 בעולם, נובאק ג'וקוביץ'? צריך לזכור שאותו יום שישי מסויט מול בנטו הגיע בדיוק 24 שעות אחרי הסנסציה של הטורניר: רפאל נדאל הודח בחמש מערכות על ידי צ'כי שאיש לא הכיר עד אז ואיש לא יזכור מאז (לוקאש רוסול). נדמה שהרגע שבו הועלם הנמסיס מהאופק, הוא רגע מפתח להבנת השיוט המוזר-מדהים-מרגש הזה של פדרר לעבר גמר ווימבלדון 2012.

10 מתוך 10 |
1 מתוך 10 |
2 מתוך 10 |

בואו לבקר בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

בכתבה שפורסמה בתחילת שבוע שעבר ב"ניו יורק מגזין", סיפר מאמנו בעבר פיטר לונדגרן על אהבתו של פדרר למשחקי וידאו. "אחד האהובים עליו היה ג'יימס בונד. אני זוכר שהוא היה קורא לי מהחדר ואומר 'בוא תעזור לי, אני לא יכול לעבור בדלת הזאת'. ותמיד הייתי אומר לו: 'רוג'ר, אם מישהו יכול לעבור דרך הדלת הזאת, זה אתה'. ותמיד אחרי שעה הוא היה קורא לי ואומר 'טוב, צדקת'. היה לו ראש כזה, הוא היה יכול לפתור הכל".

ובכן, כמעט הכל. כי את נדאל הוא לא הצליח לפתור. זה לא רק המאזן החד צדדי ביניהם (11-18 לנדאל), זה בעיקר האפקט הפסיכולוגי שכופה עליו הספרדי. נדאל הוא האיש שתלש את פדרר באכזריות מפסגת הטניס העולמי. העובדה שעשה זאת באופן משכנע הפכה את נדאל לכתם שחור בראש של השווייצי. כל פעם שהכתם השחור הזה נמצא באופק, פדרר מאבד ביטחון. "אנשים בדרך כלל שוכחים את החשיבות של הביטחון העצמי", אמר לאחרונה פדרר, "כשיש לך ביטחון, אתה לא מטיל ספק בעצמך. אתה פשוט עושה את הדברים. ובזמן שאתה עושה את הדברים, אתה אומר לעצמך 'טוב, זה היה נורמלי'. רק אחר כך, כשאתה מביט על מה שעשית בדיעבד, אתה אומר 'אני לא מאמין שעשיתי את זה'".

נדאל - לא ג'וקוביץ', ובוודאי לא היריב בגמר היום, אנדי מארי - הוא האיש שגרם לפדרר להטיל ספק בעצמו; הוא האיש שסדק את הביטחון העצמי שלו באופן אנוש, עד לרגע שבו עיוות באופן קריטי את סדר הדברים: המחשבה שאמורה היתה להופיע אצל פדרר רק בדיעבד ("אני לא מאמין שעשיתי את זה"), הקדימה את בואה והופיעה תוך כדי משחקים, רק שהפעם בווריאציה אכזרית יותר - "אני לא מאמין שאעשה את זה".

לכן פדרר כל כך התקשה נגד בנטו ביום שישי ההוא. במובן מסוים, ההפסד של נדאל הכניס אותו למצב נפשי חדש, כמעט בלתי מוכר. מצב שבו הכתם השחור נעלם בפתאומיות, מותיר אותו לבדו מול שחקנים שאינם נדאל. אחרי שנים של כתם שחור ברקע, המסלול התפנה ממכשולים פסיכולוגיים. ישנו כמובן השחקן הטוב בעולם שמחכה בחצי הגמר, אבל אלו בעיות מתחום הטניס, לא מתחום הטראומה. עם זה פדרר יודע להתמודד.

ההקלה הופיעה בתחילה כבלבול - דוג-פייט מול בנטו, כאבים בגב נגד חוויאר מאליס בשמינית הגמר, אבל בהמשך השתחרר הפקק והמים החלו לזרום. רק כך אפשר להבין את השקט הנפשי שחזר להדריך את פדרר בחצי הגמר מול ג'וקוביץ', אחרי שנתיים וחצי של חוסר יציבות מנטלית.

צריך להיזכר בחצי גמר גראנד סלאם מקביל, זה שנערך בספטמבר 2011 באליפות ארה"ב מול אותו ג'וקוביץ'. פדרר - שבהמשך יגדיר את ההפסד כ"אחד האכזריים בקריירה שלי" הוביל אז פעמיים באופן משכנע ובכל זאת הפסיד את המשחק. ביום שישי האחרון הוא נקלע לרגע מפתח במערכה השלישית: במצב של 4-4 עם הגשה שלו הוא עמד בפני נקודת שבירה. זה היה רגע קריטי: במידה שג'וקוביץ' לוקח את הנקודה הבאה, הוא בדרכו הבטוחה לגמר. אלא שהפעם הכתם השחור לא איים על המשך הדרך; הפעם הוא לא היה צריך לחשוש משחזור של טראומה בגמר. אז הוא חבט סרב חזק, נקי, מדויק, נטול רפאל נדאל, לעבר הטי-פוינט. וג'וקוביץ' רק העיף את הכדור החוצה. והמשחק, למעשה, הסתיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ