אילן גולדמן
אילן גולדמן

הנסיבות שליוו את נחיתתו בארץ של רותם ישי, אלוף ישראל באופני הרים שבא להגן על תוארו, היו שונות מהרגיל. ימים ספורים אחרי שהמריא מדורנגו, או "הבועה" כפי שישי (25) מכנה את עיירת הסקי הציורית בה הוא לומד ומתגורר, המציאות השקטה של קולורדו, הוחלפה במוות וטרגדיה. רגע לפני אחת מהתחרויות החשובות לו ביותר, אלוף השטח ליווה את גיורא צחור בדרכו האחרונה, אחרי שהאחרון נהרג כשרכב על אופניו. הקשר בין ישי ואיש המוסד האגדי איננו מקרי: צחור, אביו של גל (אחד מעמודי התווך של עולם האופניים המקומי), היה מגיע מעת לעת לתחרויות כדי לעודד את בנו וחבריו – ביניהם ישי.

"זה פשוט שוק", אומר הרוכב ההמום שביום שישי הקרוב ינסה לזכות בתואר אליפות, עשירי במספר, "קשה לי לעכל את זה". אבל מתחת לפני השטח מסתתרת אמת קצת יותר מורכבת וטעונה. ישי פשוט מפחד בעצמו: גם אביו, קובי, הוא חלק ממשפחת הרוכבים. הלוויה של צחור היתה בסך הכול זריקת התעוררות.

ישי. "לונדון היה פספוס אדיר"

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

"אני חושב מה זה לשכול אב. אנחנו כולנו משפחות של רוכבי אופניים. מצד אחד האופניים מאחדות ומצד שני מפרידות. זו מכה", מודה ישי שצריך כעת למצוא דרך להתאפס על עצמו וכמה שיותר מהר. אצלם, בשקט הפסטורלי של דורנגו, דברים כאלה פשוט לא קורים. המודעות לאופניים ולספורט בקולורדו, מושרשת בתושבים. הריטואל של מבטי פאניקה לאחור בכל רכיבה סתמית, היא משהו שאלוף המכללות כבר הספיק לשכוח מאז שעזב את ישראל, לפני 4 שנים. ישי מצר על כך שבכל פעם שהוא קופץ לארץ לביקור, הוא מקבל תזכורת לכך ש"דבר לא השתנה והמודעות של הממשלה לעניין נשארה בדיוק אותו הדבר".

ביום שישי ישי ינהל את המלחמה הרגילה שלו עם שלומי חיימי, הרוכב היחיד שמצליח להוות תחרות לישי באליפויות ישראל האחרונות באופני הרים. צמד הרוכבים נמצא רמה אחת מעל כולם. אם התסריט של השנים האחרונות יחזור על עצמו, כבר בהקפה הראשונה השניים ייעלמו מעיני הרוכבים האחרים וישאירו את כולם לתהות מה לעזאזל קורה כשהם לבד. האם הם דוחפים אחד את השני? האם הם רבים? האם ישי באמת קר כקרח?

"התחרותיות בינינו מאוד שקטה", אומר ישי בטון רגוע ומחושב, "אנחנו לא צועקים ואנחנו לא מפילים אחד את השני. אם אני מנסה לעקוף הוא ייתן לי פייט ולהפך". אבל ישי מודה כי "יש מרפקים פה ושם". השקפת העולם של האלוף המגן דוגלת בניצחון הוגן ולא בניסיון להביס. מבחינתו צעקות, ניסיונות לחבל ותחרותיות חסרת גבולות, הם משהו שהיה מעדיף להשאיר לאחרים - זה פשוט לא הוא.

את חברותו עם חיימי, ישי רוצה לשמור ולא לקלקל. גם אם יפסיד השנה, דבר שלא קרה מאז שנת 2009, אין לו שום כוונה לצאת מהכלים: "הרגש זה דבר שצריך לדעת איך להשתמש בו ומתי להגביל אותו", הוא אומר, "ברגע שסיימת, אתה חוזר להיות שקול ומחושב". מבט אחד על עיניו של הרוכב בעת שהוא מתחרה, לא משאיר מקום לספק: על מסלול המרוצים ישי לא מקמצן ברגשות. הוא נותן את כל הלב. המדע והחוקיות יחכו לאימונים.

למה חשוב לך לחזור לפה כל שנה רק בשביל אליפות ישראל?

"קודם כל זו המדינה שלי ומדובר בתואר לאומי. חוץ מזה יש את החולצה שמקבל אלוף ישראל והיריבות עם שלומי שמחזירה אותי לפה בכל שנה. אני רוצה גם בהזדמנות הזו להודות לשלומי: אם הוא לא היה שם זה היה פחות מאתגר".

בהקשר הזה ישי מודה שקבוצתו בארה"ב - Team Jamis - מכינה לו בכל שנה חולצה מיוחדת מלאה במגני דויד, איתה הוא רוכב בגאווה ברחבי ארה"ב. אם ינצח את האליפות בשנה הבאה "אקבל גם אופניים בצבע כחול לבן", הוא מצחקק בממזריות שרק רוכב אופניים יבין. בינתיים הוא צריך להישאר מפוקס לקראת התלאות של סוף השבוע הקרוב. העובדה שהזינוק הוקדם לשעה 7:30 בבוקר לא לרוחו, ישי מתפקד טוב יותר כשהחום בחוץ לוהט. "זה הצד התימני שלי", הוא טוען, "נראה לי שזה גנטי".

ישי. "אני צריך לחשוב על עצמי יותר"

אז מה מניע בחור צעיר לעזוב הכול ולחצות אוקינוס? התשובה היא ייאוש. בשנת 2007 ישי היה חייב להחליט: אופניים או פרישה לחיים האמיתיים. כרוכב, הכיר את המציאות העגומה שגרמה לחבריו לעזוב את התחום ולחפש פרנסה. ישי ביקש עבור עצמו מציאות אחרת, לכן  ארז את המזוודות והתעופף ל"סיינט לואיס קולג'" בדורנגו. הוא שם כבר ארבע שנים. מתאמן, מתגעגע למשפחתו ("אני חייב כל כך הרבה תודה ל-Skype"), ומנסה להגשים את החלום שמוביל אותו מילדות: מקצוענות על האופניים, לצד "הרצון שלי להיות משכיל".

כרגע הולך לו לא רע בכלל: ישי כבר הספיק לזכות באליפות המכללות מספר פעמים, ובתחרויות של הסבב המקצועני של ארה"ב, תמיד מדגדג את העשירייה הראשונה, גלגל אחד אחרי הטובים ביבשת. אולם אל תצפו שזה יבוא על חשבון ההשכלה. בבית משפחת ישי מדובר בערך עליון שבא אפילו לפני ניצחונות.

בימים כתיקונם, תוכלו למצוא את ישי מתאמן עם לא אחר מאשר האלוף האמריקאי בסייקלו קרוס (2010) טוד וולס, אשר רואה בישראלי שגדל ברחובותיה של נתניה, חבר לכל דבר ("אני נלחץ רק מלהיות לידו. אני מסתכל עליו בהשראה", מתוודה ישי"). סמסטר אחד לפני סיום התואר בפיזיולוגיה של הספורט, הישראלי, שמודה בפה מלא כי, "הייתי חנון בתיכון", צריך לקחת החלטות קשות: לנסות לטפס עוד שלב אחד ולהפוך למקצוען בארה"ב או אירופה, או שמא לחזור לארץ ולהתפלל שחזון אחרית הימים שלו יתגשם, ותקום פה קבוצת מקצוענית שתדחוף אותו למעלה. הצעה קונקרטית הוא עדיין לא קיבל "לא אבחר במסלול ללא הבטחה פיננסית". אבל לפני הכול ישי רוצה להביא "קבלות" מאליפות העולם הקרובה.

נשים לרגע את אליפות העולם בצד, עם התוצאות שאתה מביא בשנים האחרונות (מקום 41 באליפות עולם), לא היית אמור לנסוע ללונדון?

"לונדון נפל. זה היה פספוס אדיר שנבע מכך שאין לגופים האחראים חזון. צברנו ניקוד וכן היה כיוון, אבל בשלב מסוים פשוט חתכו לנו את התקציבים. הוועד האולימפי והאיגוד לא האמינו ביכולות שלנו וזה חבל ומייאש. שלומי ואני היינו יותר טובים מהרבה רוכבים אחרים שהנבחרות שלהם כן משתתפות. ביקשו מאיתנו להביא את הנבחרת למקום ה-24 בעולם ועשינו זאת – לפעמים אפילו דורגנו במקום טוב יותר. לדעתי יכלו לעשות עוד למעננו".

זה הוציא את הרוח מהמפרשים, או שיש עוד תקווה ל-2016?

"מטרת העל שלי מילדות הייתה ניצחון באולימפיאדה. זה לא יוצא לי מהראש ועדיין נשאר בגדר חלום. כן, זה הוציא לי את הרוח מהמפרשים ונתן לי סטירת לחי מצלצלת אבל צריך לזכור שאולימפיאדה זו גם מטרה לאומית, לא רק אישית. המדינה פשוט צריכה לעשות יותר כדי שנגיע לשם. בריו 2016 שלומי ואני עדיין נהיה בגיל המתאים וזה משהו שצריך לקחת בחשבון".

"המסקנה שלי מכל הסיפור הזה הוא שאני צריך לדאוג לעצמי יותר ופחות לחשוב על הנבחרת", מוסיף ישי, "אם אני רוצה לדאוג לעתיד שלי אני צריך להסתכל באופן יחידני ופרטני. אומרים לנו שאם לא נביא פודיום באליפות עולם זה (האולימפיאדה) לא יקרה. מה שהם לא מבינים זה שמתי שיהיה פודיום באליפות עולם אנחנו כבר לא נצטרך אף אחד. יש פה חור בהבנה וזה לא מתפקידי לנסות להסביר את זה לאנשים. אנחנו הרוכבים צריכים לרכב. אני מקווה שנדע לשבת ולעשות דין וחשבון ונברר איך האולימפיאדה הזו ברחה לנו מבין האצבעות".

אחרי שקיבלת הוכחה בטור דה פראנס שרוכבי הרים יכולים לנצח גם בכביש, לא בא לך לפעמים לעזוב הכול ולהחליף ענף?

"אני אוהב את אופני ההרים יותר מידי בשביל לעבור. אני רוכב אופני כביש במשך כל העונה ואפילו מתחרה, (רותם היה מדורג במקום ה-2 באליפות המכללות באופני כביש – א.ג), אבל האהבה האמיתית שלי היא השטח. אני ער לתופעה שרוכבי הרים משתלטים על תחרויות כביש, ואני יכול להגיד לך יותר מזה: כשהמאמן שלי, שהוא גם המאמן של קבוצת הפיתוח של "גארמין" (קבוצת כביש מקצוענית עד גיל 23 א.ג), מחפש רוכבים, הוא תמיד הולך לרוכבי ההרים המובילים ומנסה לשכנע אותם לעבור. אין מה לעשות, רוכבי שטח יודעים להתחמק מנפילות ולשרוד יותר טוב מרוכבי כביש. מה גם שרוכב הרים יודע 'לתת פול גז' במשך שעתיים ולרכב על הקצה. תשים את היכולות האלה באחד מהטורים הגדולים, ויש לך מנצחים".

בביתו בדורנגו, ישי מתאמן בין  15-25 שעות שבועיות. מה שאומר שכמעט כל יום, בין 14:00 ל-18:00, תמצאו אותו חוגג על אופניו. בנוסף לכך הוא גם הולך להרצאות ומכין שיעורי בית (20:00 והלאה). זה אולי מסביר את העובדה שאין לו חברה. "אני גם לא בליין ממש גדול", חושף האלוף הישראלי בקול שקט ובעוונה האופיינית לו. גם אם ממש תנסו, לא תצליחו לתפוס את רוכב השטח הדקיק מבלה ערב באחד הפאבים המקומיים, אלכוהול זה פשוט לא הקטע שלו. אך אם אתם בכל זאת מתעקשים לדעת מה הקטע שלו, התשובה תהיה: "מימוש עצמי".

דיון על הסיבה מדוע הוא תמיד נהנה להגיע ראשון, אינה באה בחשבון, כי "אני לא רוצה להוציא שדים מהבקבוק". כל עוד הוא מאושר ונהנה לרכב, מבחינתו זה די והותר. מקרים טרגיים כמו מותו של צדוק מקשים עליו, אך הוא לא ירד מאופניו כל עוד הוא רגליו יכולות לדווש ולהפיק זהב. רגע לפני שהראיון מסתיים אני שואל את ישי מה הוא יעשה ביום שאחרי הרכיבה? "מי יודע, אולי אני אהיה זה שיגשים את חזון הקמת הקבוצה המקצוענית בישראל", הוא מתבדח. אבל בכל צחוק יש טיפה של אמת, לא? 

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ