אילן גולדמן
אילן גולדמן

חודש יולי, השמש תלויה גבוה בשמיים, מפיצה את חומה הבלתי נסבל לכל עבר, שורפת קוצים, מרתיחה את הקרקע ובעיקר מוציאה אנשים מדעתם. התנתקות מאינפוזית המזגן אינה אופציה. התהלכות ברחובותיה הבוערים של תל אביב, משמע טבילה במאגרי המלחים והזיעה של עצמך – אין סיכוי שזה יקרה, אלא אם זו "מלחמת אין ברירה", אם נשאיל את הביטוי האהוב על מנהיגינו. 

בסביבותיה של טבריה באותה עת, המצב הרסני. 42 מעלות והצל שווה כסף. תמצא אותו רק בקומץ תחנות דלק נטושות הפזורות על הכבישים. כבר שעת צהריים ומסביב לכנרת רץ אדם בבגדים ארוכים ולבנים, נדמה כי עוד מעט יתאדה יחד עם הימה המדלדלת. העוברים והשבים עוצרים לצידו, שואלים אם "הכול בסדר", אם הוא צריך טרמפ. האיש עם התרמיל וכובע הלגיונרים בשלו: "זה בסדר, אני מתאמן", הוא משיב לסקרנים וממשיך בהקפת הימה. זהו קובי אורן, 40, פסיכולוג קליני, רץ אולטרה מרתון (מרחק גדול ממרתון) הידוע בקהילת הרצים בכינוי - "הכובען המטורף".

מדוע בחר האיש לרוץ דווקא בשיא החום? זהו חלק מתהליך ארוך של הסתגלות לחום שאורן היה חייב לבצע במהלך ההכנות המפרכות למרוץ "האולטרה של קפריסין" – תחרות ריצה באורך 216 ק"מ, בחום לוהט, על גבי הריה הטרשיים של שכנתנו. במידה ולא היה עושה זאת, גופו של אורן עלול להתחמם עד לטמפרטורה הרסנית של 40 מעלות, וברגע האמת, אורן היה "נשרף". במקרה הגרוע, כפי שקרה לאחרים לפניו, הוא היה עלול לקבל מכת חום ולמות.

אורן במהלך אימוניו לאולטרה מרתוןצילום: קובי אורן

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

"ריצה בחום היא דבר אחר לגמרי", מסביר לנו המדע. כ"שטמפרטורת הגוף עולה, הדם מתקרב אל שטח פני העור, בניסיון נואש לצנן את הגוף". באותם רגעים, השרירים יפסיקו לקבל את כמות הדם הדרושה להם, וכל המערכות תעבורנה למצב בו הן מנסות להתקרר. הגליקוגן המשמש בדרך כלל לשימור עתודות האנרגיה בגופנו, יישרף במהירות כפולה ומאגרי הדלק של השרירים, יתכלו בקצב מסחרר.

בשורה התחתונה: כשחם בחוץ - אתם יכולים לשכוח מהביצועים. אם אתם ברי מזל או מיומנים כמו אורן, נפילה של 10% - 15% ביכולת תהיה תחזית אופטימית. במידה ואתם חשים בחילות, סחרחורות, עוויתות בשרירים או חוסר התמצאות במרחב – זה כבר מאוחר מדי, "המנוע שלכם התחמם" והסכנה קרובה.

מסע ההסתגלות של "הכובען" התחיל לפני 26 שנה. אז עוד היה תלמיד חטיבה שמשתתף בתחרויות של שניים  וחמישה ק"מ, מפנטז על היום בו יקפוץ לליגה של הגדולים (עשרה ק"מ). מאותם ימים, אורן הספיק לבנות את גופו בהדרגה ובעקביות במרחקי חצי המרתון והמרתון, עד שבשנים האחרונות, קפץ "לליגה של הגדולים" – מרוצי האולטרה. הוא כבר סיים 15 שכאלה, חלקם במרחקים שנושקים ל-200 ק"מ.

את החום הוא מכיר היטב, "מלבד זה שבכל החודשים האחרונים רצתי בטמפרטורה ממוצעת של 37 מעלות, למדתי את הנושא הכי עמוק שיכולתי", הוא מספר בקול בוטח שגורם לך להאמין כי האיש יודע על מה הוא מדבר. "קראתי המון ספרים בנושא, וזה תהליך שנבנה במשך הרבה שנים, באמצעות ידע שנצבר", הוא מסביר.

כשרצה לדמות את החום שציפה לו בקפריסין, נדד עד הכנרת ועמק הירדן. שם, בשדות הצהובים ובכבישים החשופים, חיכתה לו טמפרטורה שלא הייתה מביישת את אילת בחודש אוגוסט. השעות המועדפות לריצה היו 11:00- 16:00. החום הרצוי: 40 מעלות, "הגעתי לזה בהדרגה, ממקטעים של רבע שעה", הוא מבקש להדגיש מספר פעמים, מודע לכך שבעיני הקוראים, הדבר עלול להיתפס כמעשה חסר אחריות.

אתגרים לא פשוטים המתינו לרץ האולטרה תחת השמש. השלמת הנוזלים המתנדפים, היה הקל שבהם. כדי לצנן את הגוף ולהחזיר את האנרגיה האבודה, "רצתי עם כמויות מטורפות של מים ואיזוטונים עלי". כמה מטורפות? נסו אתם להקיף את הכנרת בחום מפוצץ כאשר שבעה ק"ג תלויים לכם על הגב, ותבינו לבד.

אורן. אנשים שראו אותו בבגדיו הלבנים רץ בחום הלוהט של הכנרת, חשבו שהשתגעצילום: קובי אורן

מלבד מהשתייה, אורן גם סחב על גבו בקבוקי מים מיוחדים שנועדו לעזור בצינון הגוף. מידי ק"מ, היה עוצר ושופך מים על גבו, חזהו וראשו. בסופו של יום, לא משנה מה היה עושה, השמש תמיד ניצחה וה"כובען" מספר כי "הייתי חוזר אחרי כל ריצה גמור. זה היה שואב ממני כל טיפת אנרגיה". לרוב זה לווה בשרירים מכווצים ורצון עז לישון בשעות מוזרות.

סביר להניח כי הסיבה שאורן הרגיש כה מותש ומכווץ אחרי הריצות, נבעה מאובדן מסיבי של מלחים ומינרלים שנפלטו בתהליך ההזעה. מחקרים על ספורטאים שהתאמנו בחום, הדגימו כי בדומה למנוע שמתחמם, ככל שנתאמץ בטמפרטורות גבוהות כך הגוף שלנו ימריץ את קצב חילוף החומרים וייצור החום הפנימי. בכלומר, מספיק שהטמפרטורה בחוץ תהיה גבוהה יותר מזו של הגוף ו"מנגנון הצינון" שלנו יחל לקרטע. תוסיפו לכך לחות גבוהה שיכולה לטפס עד 80%, נקבוביות סתומות שפוגעות בתהליך אידוי הזיעה, ותקבלו רץ עייף מאוד ששרירים תפוסים הם דאגתו האחרונה.

במהלך הכנותיו לאולטרה קפריסין, הריצה הארוכה ביותר של אורן נמשכה 14 שעות (קצת יותר משלושה מרתונים בקצב ממוצע). הקשה ביותר כללה שמונה העפלות רצופות למרום הר הכרמל (4,000 מטר גובה מצטבר – או פעמיים טיפוס לפסגת החרמון). הריצה נעשתה בבגדי ריצה מיוחדים, שנועדו להסתיר את גופו מהשמש ובאותה העת לנדף את הזיעה. לקרם ההגנה לא הייתה שום השפעה. בסיום האימונים ה"כובען" עשה לעצמו מנהג: אמבטיה צוננת עם קרח כדי לקרר את הגוף.

"תבדקי כל כמה דקות שלא טבעתי", היה אומר לאשתו ספק בצחוק ספק ברצינות. "זה בטח נשמע מפגר, אבל הייתה פעם אחת שממש כמעט טבעתי באמבטיה", הוא מסביר. "פתחתי את המים הקרים וכל הגוף שלי נכנס לכזו רמה של כיווצים שלא הצלחתי לסגור את הברז - בטח שלא עם היד ובטח שלא עם הרגל. אחרי זה, התחלתי לשים את הפקק בצורה כזו שאוכל להרים אותו עם האצבע הכי גדולה של הרגל, במידה ואצטרך".

אורן לא לבד בשיגעון. בשנים האחרונות ישראל נהנית מתנופה אדירה בכל הקשור לריצות האולטרה. "בכל שנה יש גידול עצום באנשים שרוצים לרוץ במרחקים שעולים על מרתון" מספר לנו שי חזן, ממארגני מרוץ אולטרה מרתון "סובב עמק". בתמורה, יותר ויותר מארגני מרוצים מתחילים להציע לרצים את האפשרות לחרוג מהמרחק הקלאסי של 42.2 ק"מ.

אולי זה השעמום, אולי רצון האנשים לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים, ויתכן כי מדובר בכלל בנסיון נואש להשיג תשומת לב מהסובבים. בינתיים, "המספרים מדברים בעד עצמם", טוען חזן, שמציג לנו נתוני הרשמה שמצביעים על תופעה: נכון לכתיבת שורות אלה, ב"סובב עמק", שיערך בחודש אוקטובר הקרוב, למקצה הריצה ל-60 ק"מ רשומים כבר 120 איש – כמות כפולה מזו שנרשמה בשנה שלפני כן. במקצה ל-100 ק"מ המצב דומה, ועד כה 36 משתתפים הבטיחו את השתתפותם בתחרות (לעומת 25 בשנה שעברה).

תמונה זהה ראינו גם במרוץ השליחים הפופולארי "מהר לעמק", שהתקיים לפני מספר חודשים. מתוך אלפי משתתפים, השנה התייצבו על קו הזינוק של מקצה האולטרה הקצר, מרחק של 127 ק"מ, עשרות רצים – מתוכם 23 חצו את קו הסיום – לעומת 17 בשנה שלפני כן. בין המסיימים גם היו נשים. רוצים גם? תכינו את הגוף שלכם לריצה כמעט רצופה שנמשכת 19 – 22 שעות.

כמו חבריהם רצי המרתון, גם רצי האולטרה בוחרים פעמים רבות לנסות את מזלם מעבר לים. בשבועות האחרונים לדוגמא, מספר ישראלים יצאו למרוץ מאתגר במיוחד בפסגות הקרירות של האלפים השוויצרים. לאלו שיבחרו לנסות דווקא את מרוצי החום, אורן שב ומדגיש, "רוצו קודם כל 10- 20 דקות בתנאים האלה".

הוא מספר על אנשים רבים שפנו אליו, "ולא הבינו שאי אפשר פתאום לצאת מחר ולרוץ בחום". בפני אותם אנשים הוא מתריע: "אם לא הסתגלת לריצה בחום, אתה עלול להגיע למקומות של קריסת כליות ומקומות של מוות, ואני רציני. זה הדבר הכי מסוכן שיש".

לעצמו, הוא הכין טבלה עם סימנים מקדימים שמתריעים מפני סכנות החום בריצות. המטרה הייתה לקבל אינדיקציה למצב לפני שיהיה מאוחר מידי. אחד הדברים הראשונים שגילה הוא ש"ברגע שאני מתחיל לאבד מים והחום כבד מדי, הרגישות שלי לצלילים גוברת. מצאתי גם שהתיאבון שלי לגמרי נעלם, ואני חייב לאנוס את עצמי לאכול". לרץ האולטרה יש קו אדום ברור שאינו מוכן לחצות כשמדובר בסכנות, או במילים שלו, "אני עוצר עוד לפני שאני מגלה שהפסקתי להשתין ואני בצרות".

כפסיכולוג קליני, תנסה להסביר מדוע אתה עושה זאת לעצמך?

"המהות מאחורי זה היא חקירה עצמית. אני לא מזוכיסט ולא רואה את עצמי ככזה. בכל ריצה המטרה היא לפגוש את עצמך ולגדל משהו בפנים. כל אימון מבחינתי, הוא סוג של מסע עצמי, שבו אתה מחובר לעצמך ועושה עבודה רגשית ומחשבתית. אתה בעצם בודק מי אתה, האם אתה יכול לעשות את זה למרות שאתה חושב לברוח לאיזה בריכה קרה ולוותר. בסוף כשאתה מצליח, אתה אומר: 'וואו עשיתי את זה'. רק ככה מגלים מה יש לך ומה אין לך. במקרה ונשברת, אתה חוזר ומברר עם עצמך מה שבר אותך. אותי המפגשים העצמיים האלה מפתים".

איך המשפחה שלך מקבלת את השגעון הזה?

"אשתי כבר יודעת עם מי יש לה עסק. אף אחד בבית שלנו כבר לא מתייחס לזה בצורה יוצאת דופן. מעבר הערות על השלכות האימונים על המשפחה, היא סומכת עליי. היא לא תגיד לי על משהו כמו, 'זה מטורף מדי'. ברגע שרואים איך אני מתארגן, איך אני קורא, וכמה אני רציני - זה מרגיע את הסביבה"

אחרי קרוב לחצי שנה של אימונים, רובם בחום לוהט, מסע הקיץ של אורן הגיע לתומו. לפני מספר ימים רץ האולטרה שב מהמרוץ הקפריסאי. את התוצאות, הוא אינו מגדיר כהצלחה – יותר ככשלון. הלחות פשוט הרגה אותו. מתוך שלושה אנשים שזינקו למקצה הארוך (216 ק"מ), הישראלי היה האחרון להישאר על הרגליים. "אנשים נפלו שם כמו זבובים", הוא מעיד. "אף אחד לא התכונן ללחות כזו גבוהה. למרות שאכלתי ושתיתי כמו מטורף איבדתי בין 5%- ל-6% אחוזים ממשקל הגוף שלי". סימן מובהק למצוקת הנוזלים ממנה סבל בעקבות התנאים.

אבל כאחד שמאמין בתהליך הדרגתי ובניה מחושבת לאתגרים, מה שחשוב לאורן היא הדרך, לא התוצאה. ובדרך הזו שבחר, אורן רכש לו חברה חדשה – השמש. בחודשים האחרונים היא הפכה להיות חלק ממנו, חלק בלתי נפרד מהענף שבחר. כבר לא משנה כמה חום היא תפיץ, הוא למד להנות ממנה. כמה אנשים אתם מכירים בישראל שיכולים לומר זאת?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ