פתאום קם אדם ולא מפסיק לרוץ

כשהיה ילד, צריך היה קובי גטניו להצטיין בלימודים כדי לקבל תשומת לב. היום הוא מוכן לרוץ 52 מרתונים ב-52 שבועות כדי שיקשיבו לו

אילן גולדמן
אילן גולדמן

קוין לין הוא אולטרה מרתוניסט טיוואני. ברזומה שלו: חציית הסהרה ודרך המשי. שתי ריצות שהעמיסו על רגליו קרוב ל-20,000 ק"מ' בתנאים לא אנושיים – קילומטראז' שנתי ממוצע של רכב בישראל. לין, שכיום עסוק בתכנון ריצה חוצת יבשות, לא עושה זאת רק למען עצמו. בכל צעד שלו הוא מקווה לעודד ולהעניק השראה לילדים נטולי מסגרת.

סטפן אנגלס הבלגי, הוא דוגמה ל"משוגע" נוסף שהחליט לרוץ למען מטרה ושכח לעצור. אנגלס בן ה-50, רץ 365 מרתונים ב-365 ימים – כלומר 15,403 ק"מ בשנה – או אם תרצו, בכל יום ריצה מת"א ועד פאתי חדרה. כל ק"מ שצבר על רגליו נעשה כדי שאתם תשמעו על מחלת האסתמה ממנה סבל כילד.

עכשיו לשניים שביקרו בישראל בשנה האחרונה, קם יורש כחול לבן: קובי גטניו, 43, מהנדס חשמל ואב לשניים ממצפה עדי, שרוצה לרוץ 52 מרתונים ב-52 שבועות "כדי שלבני נוער ישראלים במצוקה, יהיו חיים טובים יותר". בינתיים איילת, אשתו של גטניו שחוששת לבריאותו, החליטה להטיל ווטו על הרעיון והפשרה כנראה תהיה 52 תחרויות ריצה ב-52 שבועות. "אני מבחינתי עושה את המרתונים", הוא יורה, "אין לי בעיה עם זה". 

גם אם ממש תנסו, אי אפשר להתעלם מגטניו. הוא תזזיתי מאוד וכשהוא רוצה משהו, הוא ידאג שתשמעו על כך. בשבועות האחרונים, דף הפייסבוק והבלוג שלו רוחשים פעילות ומידי כמה שעות תמצאו פוסט שיקרא לכם להירתם יחד איתו לטובת בני הנוער שלנו.

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אחרי שהתנדב עם חבר במעון לחוסים וליבו נחמץ, הוא לא יכול לשתוק יותר, "בזמן שהילדים שלי מקבלים הכול, הילדים שם זועקים לחום ואהבה". עצמותיו שוב בוערות לצאת לדרכים אבל הפעם חשוב לו להעביר מסר נוסף: "בגיל 40 שיניתי את חיי, עכשיו כל אחד מכם יכול לעשות את זה". הוא רוצה להדביק את כולם באש הנעורים והתשוקה שאחזה בו באמצע החיים, לשנות את החיים של אלו המפחדים לשנות.

עד גיל 40 גטניו השיג הכול: היה לו את האישה שרצה, הילדים שאהב, הג'וב המכניס שכולם שואפים אליו, והבית במצפה עליו ערג. למראית העין הישראלית – חלום שהתגשם. אולם משהו היה חסר בחייו של המהנדס המצליח מחברת החשמל. מסיבה לא ברורה הוא פשוט לא מצא שקט.

בתחילת העשור החמישי בחייו הגיעה ההתפרצות המתבקשת - האש הקטנה שבערה במעמקי בטנו, הפכה ללהבת ענק אחרי שנים של שקט. "התחלתי לחפש משהו", הוא נזכר באותם ימים אפורים."בהתחלה לא ידעתי להגיד במילים מה אני בדיוק רוצה, אבל חיפשתי אתגרים, ריגושים, להוכיח לעצמי שאני יכול. משבר גיל 40 במלוא המובן", הוא מודה ללא שמץ של היסוס בקולו.

ברוכים הבאים להתפתחות הכרונולוגית של משבר גיל המעבר של גטניו. בחודש ספטמבר 2008, אחרי שנים בהם לא עסק בפעילות גופנית סדירה, המהנדס המנוון החליט לפתע לרוץ מרתון. הוא חפר באינטרנט כדי לדלות מידע ושיטות אימון, למרות שלא האמין כי זה אפשרי. את השעות על הכורסא, המיר ביותר מ-50 ק"מ בשבועיים של ריצה.

בינואר 2009, למרות הפחדים, גטניו התייצב על קו הזינוק של מרתון טבריה – שהוא גם אליפות ישראל במרחק. לצד מאות רצים מנוסים, גטניו קטן האמונה לא נשבר וסיים את מה שהיה עד אותו יום האתגר הגדול בחייו. החיידק תקף חזק ורץ המרתון הטרי דהר הלאה אל עבר תחרויות איש הברזל. במאי של אותה שנה, סיים תחרות "חצי מרחק" בעמק הירדן, חודשים ספורים אחרי שלמד לרכוב ולשחות מאפס. על הדרך הוא גם סימן "וי" על מרתון ת"א. מסביב כולם היו בטוחים, "קובי השתגע". אשתו לא הבינה מה נכנס באיש איתו נכנסה תחת החופה.

בינואר 2010, גטניו גמע את המרחק המלא בתחרות איש הברזל הישראלית, "ישראמן". הוא שחה 4 ק"מ, רכב 180 ק"מ וקנח בריצת מרתון. הוא התחיל עם דמדומי הבוקר וסיים כעבור 16 שעות בחשיכה מוחלטת, כשהוא חבול, אבל עם תובנה שכנראה תלווה אותו לשארית חייו, המשפט הבא התגבש בליבו: אם אני רוצה – אני יכול. 

בסוף אוקטובר 2010 גטניו מעד לראשונה. תחת התחושה שאין דבר שיעמוד בפניו, המהנדס זנק לתחרות ריצה של 100 מייל (160 ק"מ), במדבר הישראלי הלוהט. לא הייתה לגטניו סיבה לחשוש. חצי שנה לפני כן כבר רץ 100 ק"מ, אבל חום של 43 מעלות קבל את פניו במדבר, וגטניו התחיל לאבד נוזלים. כעבור שמונה שעות של ריצה רצופה, התחיל לראות מטושטש ולהקיא. "הרגשתי שאני בסכנה", הוא משחזר, "הבנתי שמשהו השתבש. נחתי חצי שעה ודבר לא עזר".

גטניו פרש, משאיר את המלאכה לאחרים. הכישלון צרב והמצלמות שתיעדו את הדמעות שזלגו מעיניו לא תרמו. "זו סכנת חיים. יש לי משפחה ואחריות". אחרי שנתיים שבהן חש כאל עלי אדמות, המהנדס נחת למציאות הכואבת והבין שגם לגופו יש מגבלות. זה לא מנע ממנו לרקום במוחו את האתגר הבא: שלושה מרתונים בחודש. בין מרץ לאפריל 2012, גטניו רץ את מרתון ירושלים, סיים את ת"א וצלח גם 42.2 ק"מ ברחובותיה של פאריס. הרוח חזרה למפרשים.

השאלה המתבקשת במקרה של גטניו היא "מדוע?". אנשים רבים חווים את משבר גיל ה-40 ,או משבר אמצע החיים, כפי שנהוג לכנות את התקופה בה "השינויים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים אינם מאפשרים לנו להתעלם יותר מהזמן שחולף", כפי שמגדיר זאת המדע. רובם לא יבחרו בריצה אין סופית כפתרון "לשימור המראה הצעיר".

"אני פשוט רציתי להיות שונה מאחרים", מודה רץ המרתון, "יום אחד הנפש צועקת לך לעשות דברים שונים ומיוחדים. הרי אדם לא סתם קם ורוצה לרוץ מרתון. פה נכנס המושג של מודעות עצמית - להסביר אירועים בהווה על סמך אירועים שהתרחשו בעבר. חפרתי המון כדי להבין למה אני רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב והבנתי שזה בגלל שגדלתי במשפחה עם שבעה אחים ואחיות. כדי לזכות בתשומת לב היית צריך להצטיין. אז עשיתי את זה בעיקר בלימודים".

"כיום אני נמצא בנקודת זמן בחיי שכל חלום שאני רוצה, אני מגשים", טוען גטניו שבימים אלה רוצה להגשים חלום אחד נוסף ולהקים את אותה עמותה שתסייע לבני נוער מצוקה. רץ המרתון שהפך לאיש ברזל, רק רוצה לראות בני נוער זוכים לתשומת לב תמידית – זו שהיה צריך להיאבק למענה כילד. "מוחו הקודח" כפי שאיילת אשתו מכנה את התשוקה הבלתי עצירה שלו, מפנטז על דמויות מפתח במשק שיתפסו לרעיון. באמצעות הספורט, ניתן לסייע גם לאלו שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו נעלי ריצה. לשם כך הוא מוכן להקריב את גופו ולרוץ 2,184 ק"מ.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ