ג'ון ג'רמייה סאלבין, ניו יורק טיימס
ג'ון ג'רמייה סאלבין, ניו יורק טיימס

פרק ראשון

זהו לא אחד מאותם קטעי וידאו שייתכן כי ראיתם, לקוחים ממגוון של כתבות חדשותיות, אלא סרטון מוקדם יותר, מוזר, שהוכן על ידי אביהן ומאמנן הוותיק, ריצ'רד וויליאמס. נראות בו האחיות ונוס וסרינה וויליאמס, משחקות טניס כילדות – בנות 8 ו-7, בהתאמה – בסוף שנות השמונים, במגרשים ציבוריים בקליפורניה, נטולי צל אך בעלי מראה סביר. ריצ'רד הכין אותו כסוג של קלטת אודישנים עבור מדריך וגורו הטניס ויק בריידן, כביכול כבקשת הזמנה למחנה שלו. אלא שכאשר צופים בו, אי אפשר שלא לחשוב כי המטרה היתה ליידע את בריידן שהעולם עומד לחזות בגדולה. פניו של ריצ'רד, בעודו מציג את הבנות לבריידן, נראים – כפי שקורה כל כך הרבה פעמים – כאילו הוא על סף צחוק.

הסרטון צולם בקומפטון, הפרבר מחוץ ללוס אנג'לס הסובל מכנופיות ומהכנסות נמוכות, אזור שהפך ידוע לשמצה בעקבות סדרה של שירי ראפ. למרות שהשתיים גדלו באופן היציב ביותר שניתן היה באותם ימים בקומפטון, הבעיות לא הסתכמו בהפרעה קלה: נראה שהן ידעו להשתטח על המגרש כשבפארק נשמעו יריות. וקיים סיפור לפיו ריצ'רד, אחרי שנשאל מה יעשה לו בנותיו יזכו אי פעם בטורניר גראנד סלאם, אמר שיחזור וינסה לעזור לכנופיות שלפעמים שמרו על הבנות במהלך האימונים שלהן.

ריצ'רד וויליאמס עם ונוס וסרינה אחרי זכייתה של האחרונה בווימבלדוןצילום: אי–פי

"ונוס וויליאמס מגיעה היישר מקומפטון", נכתב בכרזת קידום מוקדמת שהכין האב כדי לתלות בתאי טלפון. הוא קידם את השתיים כסלבריטאיות לפני שאפילו היו מוכרות. כך היה נהוג לעשות זאת. לא לזייף עד שתצליח, אלא להחליט מה אתה. קודם נזקקת לאמונה, אחר כך לאימונים. "אמונה ואימונים", אמרה לי ונוס לפני מספע שבועות כשפגשתי אותה בסינסינטי, שם היא וסרינה הופיעו בטורניר ימים ספורים אחרי שחזרו מהמשחקים האולימפיים, "זה היה בלתי ניתן לכיבוש".

היא ישבה לשולחן עגול וריק בחדר הפגישות ב"הייאט", בתחילה משתעשעת עם כלבה, יצור קטן בדמות טרייר, ואז מניחה אותו בתוך תיק ארוג. נראה שהמיקום מצא חן בעיניו, שכן הוא נשאר שם שקט לאורך רוב השעתיים הללו ואפילו לא זכה לחטיפים או משהו כזה. "הוא מובטל", אמרה, משתמשת באצבעותיה כדי לגרום לו להיראות כאילו הוא עושה פרצופים לעברי.

בגלל שהיא לרוב מזעיפה פניה במגרש, או מכווצת עיניה ולועסת את החלק הפנימי של פיה, או נראית מדוכאת בכיסא בין המשחקונים – או סוף סוף בסיום לפעמים מחייכת וצוחקת כמו מטורפת – קל למצוא את עצמך בלתי מוכן ליופי הטהור שלה, שניבט בבירור כשהיא פחות או יותר שלווה. 1.86 מטר בג'ינס מעצבים בהיר, מציגה את החיוך שהפך אותה בשלב מסוים לאישה העשירה בספורט (לפני שמריה שראפובה צצה).

ניסיתי לקשר בין האישה מעבר לשולחן לבין הילדה בסרטון, זו ששיערה הקצר והקלוע תלוי לצדי ראשה כמו שולי ציצית. היא נראית בו חובטת כדורי יעף חזקים ממרכז המגרש ברמת מיומנות של שחקני מכללות סבירים, חוץ מזה שחבטה מעל ראשה, מנחיתה את הכדורים עם מספיק טופספין כדי לשלוח אותם לעבר הקווים. אחרי חבטה טובה במיוחד, ריצ'רד נטה לומר "חבטה טובה, ונוס", ו-ונוס תאמר, בטון עדין בעל שמץ מעברו בלואיזיאנה: "תודה לך, אבא".

ריצ'רד פנה למצלמה ישירות. ונוס וסרינה ניצבו משני צדיו, מתחבאות בצל שיצרו רגליו כאילו המצלמה לא תראה אותן שם. ריצ'רד מגלה לבריידן שהם צפו בקלטת הפופולרית שלו, "טניס בדרך שלנו", ומצטט את הססמה האופטימית ביותר שלו: "תהיו מפורסמים עד יום שישי". הוא לא זוכר את המינוח המדויק. "המשכת לומר שנהיה טובים עד יום שישי", הוא אומר לבריידן, "היינו טובים עד יום שלישי. עד יום שישי אנחנו אמורים להיות נהדרים".

הדבר הבלתי רגיל בקלטת, מנקודת מבט של אדם המתעניין בטניס, אינו המבט הישיר והמציצני בשתיים שעומדות להיות כוכבות, אלא פשוט הקטעים בהם נראית ונוס חובטת. היא לא מקפצת על רגליה, עדיין לא למדה לחלוטין להתכונן. היא פשוט עומדת שם, בג'ינס, מחכה שהכדור הבא ייחבט לעברה. זו גם אפילו לא המצוינות של הטכניקה שלה, למרות שהיא מגוחכת בטיבה לילדה בת 8. זה משהו שוונוס אפילו לא מודעת לכך שהיא עושה, הקשור בהעברת הכוח, המסה, מהחלק האחורי של גופה קדימה, הדרך בה ההעברה הזו מוקרנת אל החבטה, הדרך שהעוצמה מגיעה למחבט שלה בחלקיק השנייה שהיא חובטת בכדור ונשמע מעין פיצוץ. הקול הייחודי בחבטה שמסמל את יכולתו של טניסאי, דבר שלעולם לא תלמד לעשות אם אתה מתחזה או אפילו שחקן די טוב שהגיע לתקרה האכזרית הזו, המגבלות של יכולתך הפיסית. גבוה ממנה לא תוכל להגיע, אפילו אחרי עשורים של אימונים ועבודה. גבוה ממנה יוכלו להגיע כמה ילדות בנות 8. זו העריצות של הכישרון. הצפייה בילדה הקטנה הזאת עושה את זה אומרת הכל.

אני שואל את ונוס על הקלטת, אם היא זוכרת אותה בכלל. היא זוכרת (במעורפל, אני חש), אבל לרוב היא מנסה לא להביט לאחור ומעדיפה להישאר "בתנועה מתמשכת קדימה".
אם בריידן אי פעם צפה בקלטת, אין כל אזכור לכך. סביר להניח שנתקל מדי יום בהורים שמנסים למכור לו את הכישרונות הקטנים שלהם. גם אם הבחין – לא ייתכן שלא – ששתי הילדות הללו, במיוחד הגדולה יותר, ניחנו ב"דבר שאי אפשר ללמד", היה מספיק בקלטת כדי להרחיקו מהן. ההתרברבות של האב (יחסית מעודן בהופעה זו) רומזת על אי שפיות קלה. הדרך בה המשיך להזכיר את הקטע של "מפורסמים עד יום שישי", הדרך בה דיבר על הילדות לא כעל צעירות מבטיחות אלא סלבריטאיות, נסיכות, כאילו הוא מעריץ את יצירתו. מבטאו הדרומי נשמע לעתים בלתי מובן. "תישאר אתנו בקשר", שאמר באופן פתטי ומלא תקווה לקראת סוף הסרטון, נשמע יותר כמו "תיקשר אתנו בנשר".

צפו בוונוס וסרינה בתכנית טלוויזיה מ-1992

פרק שני

למרות שכבר נעשו עליו כתבות פרופיל מצוינות, ריצ'רד וויליאמס נותר דמות חמקמקה נצחית. נראה שכל האישיות שלו התפתחה כתגובה מסובכת לחוסר ביטחון כה עמוק שהוא חייב לשמור בסוד, במיוחד ממנו עצמו. לאורך הקריירה של בנותיו, הוא התנהל בצורה שמזכירה אמרגן – בסגנון הדיבור, בחצאי האמיתות, בהתרברבויות, בהצהרות השגויות, בחוסר ההיגיון, בליצנות, בהגזמות הלא נדרשות, במגלומניה, בפראנויה. פה ושם היו גם שורות באמת נבונות ומשעשעות. כל אלה, אתה מרגיש, נועדו להסיט את תשומת הלב הרחק מהמרכז הקטן והיציב בו הוא עדיין משתכן ופועל. שם הוא מי שהוא, יהיה אשר יהיה.

הוא מגיע מאזור בשריבפורט, "לור-זיאאנה", כפי שהוא מבטא את זה, משכונה בה בית הספר נקרא, באופן מדהים, "מעט תקווה". במקרים שונים אמר לכתבים או לכל מי שהקשיב כי היה כוכב ספורט בצעירותו. זה בהחלט נשמע סביר, לאור גובהו (כ-1.95 מטר) ומה שהתגלה לפחות דרך הגנים שהעביר, אבל אין תיעוד להישגים הללו, אם אכן היו. אולי הוא חלם אותם. אולי קישר אותם לעצמו כפי שסופר גדול עשוי להעניקם לדמות, עבר הכרחי עבור "האב של האחיות וויליאמס". אולי, וזה הכי סביר, נזקק לכך כדי להיות אביהן של הילדות, להיות סמכותי בעיניהן. "עכשיו תקשיבו לי, הייתי כמותכן, הייתי ספורטאי נהדר". זה עשוי היה להיות שימושי.

המקור שמקרב אותנו אליו יותר מכל, בדיוק בגלל היעדר אובייקטיביות מוחלט, הוא סרט דוקומנטרי ייחודי שנעשה לפני קצת יותר מעשור, "לגדל אייסיות של טניס: הסיפור של וויליאמס", על ידי אנגלי שחור בשם טרי ג'רוויס. בדומה לריצ'רד וויליאמס, ממה שניתן לקלוט, גם ג'רוויס ניחן באינסטינקטים של קידום עצמי. הסרט, בעיקרו, הוא על ריצ'רד וויליאמס, אך גם נעשה בשיתוף פעולה עמו.

רוב הסרט מצולם במגרשים במתחם בפלורידה, סמוך למקום אליו עברה משפחת וויליאמס באמצע שנות התשעים כדי להתחבא מסבב הנוער (פיסת גאונות של ריצ'רד: כשצעירות אחרות שרפו את עצמן ב"גביע ליפטון לשחקניות נוער" או משהו כזה, הילדות שלו הסתתרו והתאמנו). בסרט, ונוס וסרינה יושבות לראיון בחצר מתחת לגגון, חוזרות על ביטויים טיפוסיים לספורטאי בגיל העשרה, להם הן מתכוונות באופן חלקי בלבד. ריצ'רד יושב לידן, פניו קודרים. הוא אוחז בירכן, שולט בסיפור.

לרוב, הוא הסיפור. אנו חוזים בו נוסע במתחם במכונה לניקוי מגרשי חימר. אנחנו פוגשים אחרים – עורך הדין של המשפחה, יועץ של המשפחה – שמדברים על ריצ'רד, היושרה שלו והראייה קדימה. אנחנו פוגשים, באופן מוזר, אדם נוסף בשם ריצ'רד וויליאמס, מדריך טניס מקומפטון, שהעניק לאחיות כמה מהשיעורים הראשונים שלהן מחוץ למשפחה. גם פעיל זכויות אדם מופיע ומעיד על הקשיים שחווה ריצ'רד כשגדל.

אנחנו עוקבים אחריו חוזר לשריבפורט, שם הוא מבקר את בית ילדותו, המקום שחלק עם אחיותיו ואמם, ג'וליה מיי וויליאמס. ההלם אל מול מצב הבית כל כך גדול, שהוא יושב ובוכה. הוא מספר את סיפורו של חברו הקרוב בילדות, שנהרג מפגיעת מכונית בה נהגה אישה לבנה, שבקושי עצרה לראות למה גרמה. "היא המשיכה בדרכה, בחינניות", אומר ריצ'רד.

זה לא שהסיפור בלתי סביר לדרום ארה"ב של שנות החמישים. אין סיבה לפקפק בו, אבל יש משהו בסגנון של ריצ'רד. אנחנו רואים אותו שוזר לסיפורו את העצמים בסביבתו המיידית. הוא מניח ידו על עץ בחצר הקדמית ואומר ששתל אותו אחרי מות חברו, בגלל שבעקבות האובדן נזקק למשהו "יציב". אבל האין היה העץ שתיל באותה עת? הוא אומר שעצם הרעיון שיצמח בעתיד נתן לו תחושה יציבה. אלו לא נשמעות כמו מחשבות של ילד. דהירתו ליצירת מיתולוגיה עצמית מוחלטת. הכל חייב להיכלל, גם העצים. הכל חייב לתרום באופן בלתי נמנע למה שקרה מאוחר יותר. לטראומה של העבר השחור והדרומי מתווספים כוח רצון ותעוזה. יחד הם הופכים פתיח לתהילה של המשפחה בהווה. "ונוס נולדה ב-1980", הוא אומר, "אבל היא... גודלה כמו ילדה בשנות הארבעים והחמישים. לכן, אם אתם רואים היום את ונוס וסרינה, ואנחנו בטורניר טניס, ואתם קוראים בוז לעברנו, זה לא פוגע בנו, בגלל שחונכנו להתמודד עם דברים כאלה לפני שנים רבות. התפתחנו בשנות הארבעים והחמישים".

צפו בטריילר לסרט "לגדל אייסיות של טניס - הסיפור של וויליאמס":

האזכור של "תקראו בוז לעברנו" לא מקרי. ריצ'רד התייחס, מבלי להזכיר זאת ישירות, לתקרית הידועה לשמצה בטורניר אינדיאן וולס ב-2001, שהיתה עדיין זיכרון טרי כש"לגדל אייסיות של טניס" צולם. אנשים מתווכחים לגבי מה שבדיוק קרה באותו יום, אבל הכל החל בכך שוונוס פרשה ממשחק חצי הגמר נגד סרינה. היא לא הרגישה כשירה מספיק כדי לשחק. לרוב מדווח שעשתה זאת רק דקות לפני המשחק, אך בספרה ("על הקו", אוטוביוגרפיה טובה מהממוצע בז'אנר) כותבת סרינה שוונוס אמרה לרופא במשך שעות שלא חשבה שתעמוד בכך. זה היה הפרוטוקול: קודם דיברת עם הרופא. אבל הרופא שוב ושוב משך זמן, ללא ספק בתקווה שתתאושש ותשנה את דעתה. בשלב מסוים במהלך היום פנתה ונוס לסרינה בחדר ההלבשה ואמרה: "אני ממש לא יודעת למה הם לא יוצאים בהודעה. אמרתי להם שלא אוכל לשחק לפני שעתיים". המשחק הזה נמשך עד שהאיצטדיון היה מלא. נציג הטורניר עלה בכריזה והודיע לקהל שהמשחק מבוטל. שמועות על הטיית תוצאות החלו לעשות כנפיים. יממה קודם לכן התבדחה/לא התבדחה הרוסייה אלנה דמנטייבה שריצ'רד יחליט מי מהאחיות תעלה לגמר.

אגב, מעולם לא האמנתי להאשמות של הטיית משחקים בין האחיות. כן, היה מוזר לצפות במשחקים ביניהן, סוג של היסוס, אבל האם באמת טמון בכך מסתורין? הן התאמנו זו עם זו כמעט מאז היו תינוקות והתרגלו לבחון זו את זו, לא לגבור אחת על האחרת. את הדינמיקה הזו לא ניתן היה לשנות בן לילה. המשחקים שלהן הפכו יותר אינטנסיביים ומלאי להט ככל שהקריירות שלהן התקדמו, בדיוק כפי שניתן לצפות. בנוסף, ואולי יותר משמעותי, הרעיון שריצ'רד יבקש מאחת מבנותיו להפסיד לאחרת פשוט נוגד את הסגנון שלו. סביר יותר שיפנה אחת נגד האחרת כדי להעצים אותן.

כעבור יומיים, כשהמשפחה חזרה לאיצטדיון לגמר של סרינה נגד קים קלייסטרס, החל הקהל לקרוא בוז. ריצ'רד וסרינה טוענים ששמעו את המלה "כושים". קריאות הבוז נשמעו לאורך כל המשחק, בו סרינה ניצחה בתצוגה של קור רוח שקשה להסביר – או יותר משהו כמו חוסר פחד, כשעדים לו. אבל הרגע הכי מדהים, עליו מיעטו לדבר, אירע לפני שהמשחק אפילו החל, כשריצ'רד ו-ונוס ניגשו למושבים שלהם בתא השחקנים.

קריאות הבוז התחזקו. אחרי הכל, היתה זו ונוס שחטאה וריצ'רד שרבים מתעבים בגלל האישיות החריגה (וגם הנטיות האפלות. לפי דיווחים, שנתיים קודם לכן הוא הכה את האם אוראסין חזק מספיק כדי לשבור כמה מצלעותיה. אוראסין אישרה את הדיווחים מאוחר יותר, הוא הכחיש אותם. כך או כך, הנישואים התפרקו בדיוק כשילדותיהן החלו לפרוץ). הוא הסתובב ופנה לקהל, כאילו להראות להם את חוסר הפחד שלו. הוא החזיר לעברם כמה מלים, אי אפשר לשמוע מה, ואז הניף את אגרופו השמאלי, כמו ג'ון קרלוס באולימפיאדת 68'. הוא החזיק אותו באוויר כמה שניות. מבע פניו רומז שעשה זאת במידה של אירוניה. ועדיין, האומץ הטמון במחוות שלו. טניס מעולם לא ראה דבר כזה.

בדבריה בתום המשחק, הודתה סרינה לאביה על שנתן לה כוח, אחרי שקודם כל הודתה – כפי שהיא עושה כמעט תמיד – לאלוהים. "אני רוצה להודות לאלו שתמכו בי", הוסיפה, "ואם לא תמכתם בי, אני אוהבת אתכם בכל מקרה". אבל לא עד כדי כך, כפי שהתברר. חלף יותר מעשור מאז אותו יום, והאחיות וויליאמס מעולם לא חזרו לאינדיאן וולס, מהטורנירים הגדולים בסבב.

פרק שלישי

ריצ'רד וויליאמס זוכה לתשומת לב רבה בדיונים על האחיות וויליאמס, הטניס שלהן והדרך בה החלו את דרכן. חלק מזה ראוי: הוא המאמן שלהן. חלק נובע מכך שבמשך שנים רבות הוא דרש, או לפחות קיבל, את תשומת הלב דרך הצהרות ומעשים מוזרים. כל זה הוביל לעיוות מתמשך בגילולו של סיפור וויליאמס, שהוא, אחרי הכל, סיפור על נשים חזקות – לא רק ונוס וסרינה, גם נשות הבית שהקיפו אותן ותמכו בהן.

בתחילה היו שלוש אחיות. ייתכן שלא שמעתם את שמותיהן: יטונדה, אישה ולינדראה. הן בנותיה של אוראסין פרייס מנישואיה הראשונים. אוראסין הפכה לאשתו השנייה של ריצ'רד, כשנישאו ב-1980. כך שריצ'רד גר בבית בקומפטון לצד ארבע נשים – שלוש ילדות ואמן – בדיוק כפי שגדל בשריבפורט עם שלוש אחיות וג'וליה מיי. הוא יצר מחדש את הדינמיקה של בית ילדותו.

כשהוא ואוראסין החלו לדבר ולחלום על יצירת סוג של שושלת טניס – לפי אחת האגדות, זה קרה אחרי שריצ'רד צפה במשחק נשים בטלוויזיה ושמע שהמנצחת, וירג'יניה רוזיצ'י מרומניה, תקבל 30 אלף דולר, רק בגלל שחבטה בכדור, כמו שאומרים – לימד ריצ'רד את אשתו לשחק.

הוא עצמו החל לשחק טניס זמן לא רב קודם לכן ובמהירות הפך די טוב. גם אוראסין היתה ספורטאית. בצעירותה, שיחקה כדורעף וגם כדורסל עם אחיה ("עד שהפכו גדולים ממני"). "בתחילה זו היתה כמו יצירה משפחתית", היא אמרה, "בעצמי למדתי לשחק תוך שנה. תמיד רציתי ללמוד וללמוד בצורה הנכונה, כמו מקצוענית, וריצ'רד היה מראה לכולם את חבטת כף היד שלי".

סרינה (מימין) ו-נוס.כמעט כאילו גדלו על מגרש הטניסצילום: רויטרס

לכתבות ועדכונים נוספים הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

היא הסבירה כי בגלל שהיתה בהריון עם ונוס כשהחלו לחבוט זה לזה, היא לא הרגישה בנוח לחבוט גב יד בצורה המסורתית - לפנות לצד ולפתל את הגוף. "הייתי חובטת את גב היד 'פתוח' (גוף ישר ולא מפותל)", אמרה. "באותה עת החבטה היתה נדירה וכמעט לא קיימת בטניס הנשים. "הפכתי את החבטה לנוחה. ידעתי שארגיש טוב יותר אם ארד נמוך ואז פשוט אכה".

בתחילה הם עבדו עם שלושת ילדיה של אוראסין. יטונדה – הבכורה, שנורתה ונהרגה ב-2003 בקומפטון – לא היתה אתלטית כל כך. אישה, מאמינים רבים, היתה יכולה להיות אחות הטניס השלישית, אלמלא בעיות גב. לינדראה התקדמה ושיחקה ברמת המכללות. למרות ששתי האחרונות היו טובות, הן לא היו נהדרות. אולי לא נחשפו מוקדם מספיק.
עם ונוס וסרינה, אומרת אוראסין, "זה כמעט כאילו שהן גדלו על המגרש".

היא הבחינה מוקדם שמשהו שונה בטניס שלהן. "הן עדיין לא היו אתלטיות כמוני", היא אומרת – משהו שאתה לומד במהירות לגבי אוראסין הוא שהיא אומרת בדיוק למה היא מתכוונת ולא אומרת דבר אליו היא לא מתכוונת. הדבר יכול להיות מאיים ואפילו להיראות אגרסיבי, עד שאתה מבין שלא מדובר במטען שלילי, היא פשוט מאוד מחוברת לעצמה – "אבל שמתי לב לדבר אחד: היתה להן תנועת חבטה טבעית. זה מה שחיפשתי קודם כל".

היא לא הרחיבה, אבל ידעתי למה היא מתכוונת: קול הנפץ בעת המגע עם הכדור. המכניקה הבלתי מדידה של הפיצוץ. לשתי הבנות החדשות היה את זה (ריצ'רד יטען מאוחר יותר שהן נוצרו לשם זה: הוא ראה את הרגליים הארוכות והחזקות של אוראסין וחשב שהן יהיו נהדרות לשחקנית טניס. מי יודע אם זה נכון, אבל בניגוד לסיפור על העץ, זה מרגיש כמו משהו שהוא עשוי היה לחשוב עליו).

עד שוונוס וסרינה החלו לחבוט, הפכו ריצ'רד ואוראסין למומחים, גם אם אקסצנטרים בצורה בלתי נמנעת, בהדרכת ובניתוח טניס. מאחורי הנס הקטן של שתי וירטואוזיות טניס במשפחה אחת נטולת רקע בענף, הסתתר נס קודם של הבנת הוריהם את המשחק טוב מספיק כדי להדריך את הבנות. "אני באמת לא יודעת איך זה קרה", אמרה לי ונוס בסינסינטי, "מעניין שאני לא יודעת כיצד הוריי היו מסוגלים ללמוד את המשחק טוב כל כך".

פרק רביעי

הסיפור סופר פעמים רבות כל כך. על השנים המוקדמות, בהן קומפטון התרגלה למראה הבנות הקטנות, שתמיד שיחקו טניס בפארק הציבורי – או נסעו ברכב צהוב דהוי ממנו הוסר המושב האמצעי כדי לפנות מקום לעגלת קניות מלאת כדורים – אבל איכשהו, המוזרות והדרמה הטמונות בעניין שמרו על הכוח לרתק.

הרעיון של המשפחה האפרו-אמריקאית הזו מארגנת את עצמה, כיחידה, כדי להטיל מצור על מה שהיה אולי ענף הספורט הלבן בעולם ואיכשהו מצליחה בכך. "אני זוכרת שאפילו דיברתי עם אחיותיי ואחיי", אומרת אוראסין, משחזרת תקופה בה איש עוד לא שמע על האחיות וויליאמס, "ואמרתי להם: הילדות יהיו מקצועניות. נזדקק לעורך דין ונזדקק לרואה חשבון".

אישה, האחות האמצעית – מצחיקה ומעשית בצורה חדה, נאמנה בלהט למשפחה – אמרה לי: "החיים היו כך. לקום בשש בבוקר וללכת למגרש הטניס לפני בית הספר. אחרי בית הספר, ללכת לטניס. אבל זו היתה העקביות. שנאתי את זה, אבל זה כמו לאמן בעל חיים. אי אפשר להיות בלתי עקבי". היא עדיין לא מסוגלת לישון אחרי שש בבוקר.

ונוס (מימין) וסרינה וויליאמס מוצאות זמן להתייעצות בלונדוןצילום: אי–פי

"לרוב", היא אומרת, "ונוס התאמנה במגרש של אבי וסרינה במגרש של אמי, והן התחלפו ביניהן. זו היתה כמו שיטת רוטציה". כל האחיות מסכימות שהמגרש של אוראסין היה קשה יותר. ריצ'רד נהג לשחק משחקים ולהשתובב, אבל אמן התרכזה בעסקים והיתה חדה בביקורתה. "גם עכשיו", כתבה סרינה בספרה, אוראסין היא "מהטובות ביותר בסיוע בניתוח המשחק שלי". אישה מצביעה על כך שזו תמיד האם שנוסעת עם סרינה לאליפויות אוסטרליה, לא האב, "והיא זכתה בטורניר חמש פעמים".

אוראסין לא גדלה כאחת מעדי יהווה. היא השתייכה למשפחה דתית במישיגן, אבל בלוס אנג'לס לא היתה לה כנסייה ללכת אליה. יום אחד התדפקו על דלתה כמה עדי יהווה והיא אהבה את המסר שלהם, עם דגש על פירושם הקפדני לתנ"ך. ב-1984, בדיוק כשוונוס וסרינה הרימו מחבט בפעם הראשונה, אוראסין הוטבלה והחלה לגדל את בנותיה בהתאם לאמונתה. ריצ'רד מעולם לא המיר את דתו. הוא קרא כמה מכתביהם, אבל לא היה ואינו אחד מהם. עם כל כוחו במשפחה, נותר מעין מעגל פנימי – של נשים ואמונה – שהותירו בחוץ. זה עשוי לסייע בהסבר כיצד בנותיו יכולות גם להעריצו וגם לגלגל עיניים מולו. הוא אביהן, אבל שונה.

בינן לבין עצמן, נשות המשפחה שומרות על מה שאוראסין מכנה, כשהיא מצטטת מהברית החדשה, "קשר מושלם של אחדות". כשדיברתי עם לינדראה, הצעירה משלוש האחיות המבוגרות יותר (ואולי המתוקה מכל האחיות; בלין, כפי שהן קוראות לה, לא היה דבר אסור או סגור), היא נסעה לכיוון קינגדום הול, לוס אנג'לס, כדי לנאום. וכששאלתי את אישה אם הבנות אי פעם עברו מבית לבית, כפי שעדי יהווה עושים, היא אישרה ש"יצאה לבצע שירות" עם ונוס וסרינה. "זה גם מסע", היא אמרה, "אנשים, תידהמו".

בלתי אפשרי לא לחוש כי האחדות העזה של נשות וויליאמס – אותה מחזקת האמונה בה הן חולקות, ששמה דגש על הפרדה מהעולם – השפיעה לא מעט על היציבות הפסיכולוגית האדירה שוונוס וסרינה הפגינו לאורך כמעט 17 שנות קריירה.

מדהים לחשוב, אבל כשהכתבה הזו היתה בשלבי תכנון, לפני מספר חודשים, היא נועדה לספר על דעיכת הקריירות שלהן, תחילת דיון במורשת שלהן. המלה "פרישה" החלה להופיע בדיונים על שתי האחיות. לא ביטלו אותן, זו פשוט נראה דרך מדויקת לקרוא את המצב.

ונוס גילתה שהיא סובלת מ"סיורגן", תסמונת שלרוב גורמת לכאבי מפרקים, בין שאר הסימפטומים. היא הידרדרה משמעותית בדרוג בעקבות היעדר משחקים. המחלה הטרידה אותה שנים, עד שהרופאים סוף סוף גילו את הבעיה.

היה לה קשה לקבל את המחלה. "ביליתי את כל חיי בספורט ובאימונים ובהבאת עצמי לגבולות האפשריים", אמרה לי, "כשנאמר לך שאת סובלת ממחלה, את חושבת 'באמת? אה, יהיה בסדר. אני לא מאמינה לזה. זה חייב להיות משהו אחר, אני סתם ממציאה תירוץ, תנו לי להתאמן קשה יותר".

סרינה, בינתיים, קרעה גיד ברגלה מפיסת זכוכית ונזקקה למספר ניתוחים, שהובילו לתסחיף ריאתי. היא גם סבלה משטף דם גדול, שנבע מאחת הזריקות שקיבלה כדי למנוע תסחיף נוסף. באופן טבעי, כושרן הגופני נפגע. בכנות, נראה היה בלתי אפשרי מבחינה פיסית שאי פעם ישובו לפסגת פירמידת הטניס. זמן טוב לדבר על משמעותן למשחק, כיצד שינו אותו והשתנו בגללו.

אבל בחודש שעבר, סרינה שוב זכתה בווימבלדון. אחר כך היא זכתה במדליית הזהב האולימפית לנשים, ואז היא ו-ונוס (שלפי סרינה שיחקה טוב ממנה) קטפו זהב גם בטורניר הזוגות. הכל היה בדיחה, קומדיה. האחיות וויליאמס שוב שלטו בטניס. סרינה, במשחקה האחרון, הפציצה את יריבתה לשעבר שראפובה אל מחוץ למגרש בצורה כל כך בוטה ויעילה, שנראה היה כאילו יש לה פגישה חשובה יותר שאסור להחמיץ. ונוס, בהשלמת הניצחון בגמר הזוגות, היכתה מה שחשבה לחבטה הטובה בקריירה שלה. הדרך בה תיארה אותה בסינסינטי היתה יפהפייה (לרוב קשה לגרום לטניסאים לנתח את המשחק שלהם כך).

"ייצרתי מהלך שלרוב איני מבצעת", אמרה, "משהו הניע את גופי. אני לא ממש אוהבת לבוא באלכסון מימין לשמאל. לרוב אני אוהבת להסתער כשיש לי אפשרות לחבטת כף יד. אני חושבת 'אני חייבת לעזור לסרינה בגלל שהיא תמיד עוזרת לי בהגשה שלי. אני לא עוזרת לה מספיק'. כל זה עובר לי בראש. כך שהתכנית שלי היא לנוע הצדה, אבל לא אעשה זאת מוקדם מדי, אני לא רוצה שהיריבה תראה אותי. כל זה מתנהל כמעט בתת מודע. הדבר הבא שאני יודעת הוא שאני פונה שמאלה", אומרת ונוס, "אני לא זוכרת שגרמתי לגופי לנוע. אני פשוט מכה בכדור. יש לי חבטת יעף נהדרת בגב יד ביד אחת, אבל אני חובטת בשתי ידיים. אני לא יודעת מה קרה. זה היה כמו לצפות בעצמי מעל מה שקרה ואני מרגישה שזו החבטה הטובה ביותר שלי בכל חיי".

סרינה חוגגת מדליית זהב אולימפיתצילום: אי–פי

אני שואל את אוראסין מה חשבה בזמן שצפתה בבנותיה חוזרות לטופ אחרי מה שעברו. "בכנות?", היא אומרת, "חשבתי על כך שאין בארצות הברית הרבה שחקנים שמצליחים. ויש לך את שתי הבחורות השחורות והמתבגרות הללו והן עדיין מחזיקות את אמריקה. עבורי זה היה יוצא דופן". חשבתי על כך. היא צדקה. אין כרגע עוד אמריקאי שממש מסוגל לעשות משהו משמעותי בטורניר גראנד סלאם. או אולי, אם להיות הוגן כלפי אנדי רודיק ועוד כמה, טוב יותר לומר שאין עוד שחקן שהצלחתו בטורניר כזה לא תגרום לך להרים גבה. אלה פשוט שתי הבחורות הללו, שתי האחיות הללו. זה מה שיש לאמריקה כרגע.

פרק חמישי

פגשתי את סרינה לפני מספר שבועות בפאריס, שם היא מבלה מספר חודשים מדי שנה. היא מתגוררת באזור שקט ויפה ברובע השביעי, בדירה יפהפייה אבל לא ראוותנית שהיא מתארת כ"צנועה". היא בעלת רצפה שחורה וחלונות גדולים, דרכם נשמעו קולות הילדים שמשחקים על המדרכה למטה. רוב הריהוט וחפצי האמנות נקנו על ידה בשווקים בפאריס. היא הראתה לי דפדפן מלא בתכניותיה לעיצוב הפנימי.

היה בלבול בנוגע לזמנים. עמדתי בכניסה, מצלצל במשך כעשר דקות. לפתע הדלת נפתחה. העוזרת, חשבתי, יורדת כדי להסביר. אבל זאת היתה סרינה, במכנסי אימון סגולים, חולצה לבנה ומשקפי שמש, שיערה טבעי ומעט פרוע, כפי שתספורתה נראית כיום. "הקדמת", היא אמרה; "באמת? חשבתי שקבענו ל-19:00"; "חשבתי 19:30"; "אשמח לחכות מעט"; "לא", היא אמרה, תצעד אתי. היא נזקקה למשהו מבית המרקחת.

בזמן שהלכנו, היא עברה שוב ושוב בין צרפתית לאנגלית. הצרפתית שלה טובה, אפילו טובה מאוד. תמיד שמעתי את זה על האחיות וויליאמס, שהן אוהבות שפות. אבל אתם יודעים איך זה עם אנשים מסוימים – הם עוברים קורס ב"ברליץ" ואומרים שהם יודעים לדבר רוסית. היא הביעה את עצמה בשפה, הקסימה את הבחורים היוונים במסעדת טייק-אאוט קטנה בה עצרנו.

נדמה היה שהיא מזמינה אחת מכל המנות שיש להם. הם לא היו יכולים להכין עבורה דגימות מהר מספיק. בראשי עבר מה שחשבתי במשך חודשים: לא ידעתי דבר על האחיות וויליאמס. אתה מרגיש שהן אוהבות את זה כך. מעטים מתקרבים אליהן באמת. זה, כמובן, מעוות את הדרך בה הציבור והתקשורת תופשים אותן. זה מחזק את ההנחה של רבים שיש בהן משהו מוזר ודוחה. שתיהן נראות מודעות למחיר שהן משלמות וזה בסדר מבחינתן.

כשחזרנו לדירתה, היא שאלה: "האם אתה רוצה משקה אמיתי?". היא רק הגיעה לעיר, ובדירה לא היה דבר מלבד "ג'ק דניאלס" שהיא מזגה לי עם קרח, מפגינה אדיבות מרשימה לה לא ציפיתי. "זה אמור להמריץ אותך", אמרה בצחוק. היא לא שתתה בעצמה (לעדי יהווה מותר לשתות בריסון, אבל וויסקי אינו חלק ממשטר האימונים שלה).

אחרי שהמשכנו לברכות ולשאלות על התחושה (היא הציגה לי כמה צלקות, לרבות אחת ארוכה ומכוערת בשוק), שאלתי לגבי אינדיאן וולס. "לא אשאל אותך אם אי פעם תחזרי לשם", אמרתי, "בגלל שאני יודע שלא תחזרי. אני פשוט רוצה לדעת אם זו החלטה אישית או החלטה משפחתית". "זו היתה ההחלטה שלי", אמרה, נשמעת לא מוטרדת כמו עצובה מהנושא. שאר התשובה, שמובאת כאן במלואה, הפתיעה אותי הן ברהיטות והן בביטחון בה נאמרה. זו היתה תשובה של אישה, לא נערה ולא דיווה. היא לא ניסתה להיות פרובוקטיבית. הכן שלה היה כן והלא היה לא, כמו שאוראסין לימדה אותה.

"אני לא יודעת אם אבי אמר משהו, אבל אני לא צריכה לחזור לשם. הם לא אוהבים אותי. אני לא צריכה להיות שם. אם אתה יכול להיות לבן בן 60 ששורק בוז לבת עשרה, אתה יודע מה? אני צוננת כלפיך. אולי הייתי יכולה להבין אם הם היו בני 20-15. באליפות צרפת הקהל קורא בוז, אבל הם צעירים, הם ילדים, הם קהל צעיר יותר. זה מה יש", ממשיכה וויליאמס, "את פשוט יודעת שבכל פעם שתסעי לפאריס, יופנו אליך קריאות בוז, אבל תראי כל כך הרבה ילדים בקהל. באינדיאן וולס, כל מי שבא לשם בפנסיה. זה כמו פאלם ביץ'. חשבתי, אנשים כמו מרטין לות'ר קינג ג'וניור החרימו דברים. וזה לא משהו באותה רמה. תראו את מוחמד עלי. הוא אפילו לא התחרה, הוא נכנס לכלא בגלל שלא רצה ללכת למלחמה. המעט שאני יכולה לעשות זה להתייצב למען האנשים שלי ולא ללכת לשם. זו אפילו לא היתה החלטה קשה. יש לי חופשה בשבועיים האלה. זו ממש ההחלטה הקלה בקריירה שלי. הם יכולים להעניש אותי עד מוות. לעולם לא אחזור".

היא נתנה בי מבט מיוחד, כאילו מציצה מעל החלק העליון במסגרת של משקפיה, למרות שלא היה עליה זוג. משהו בסגנון "האם זה עונה על השאלה?". על מדפה ניצבה שורה של ספרים, מסוג הספרים בצבע בז' מהמאה ה-19 שתראו בדוכנים לאורך הסיין (מתברר שבאמת שם היא מצאה אותם). שאלתי אם קראה אחד מהם. "לא, סתם קניתי אותם לתצוגה", השיבה. הם היו יפהפיים ואכן היוו תפאורה טובה. בקצה הוצב ספר כשפניו כלפי חוץ. היתה זו ביוגרפיה של טוסאן לוברטור, העבד לשעבר שהנהיג את המהפכה בהאיטי בשלהי המאה ה-18. על עטיפת הספר מופיע אילוסטרציה נהדרת שלו על סוס, מניף חרב. מעילו כחול-אדום, פניו אפורים-שחורים.

קרדיט: ניו יורק טיימס

מאחר שהתמודדה במפתיע היטב עם נושאים לא נוחים, ניגשתי למה שנראית כשערוריה השנייה בגודלה בקריירה שלה על המגרש – ההתפרצות הידועה לשמצה על הקוונית שפסקה שדרכה על הקו בהגשה באליפות ארה"ב ב-2009.

אם להיות הוגן, הקריאה נראתה מפוקפקת בהילוך חוזר וסרינה סבלה מספיק מפסיקות גרועות בטורניר הזה – חלק היו פשוט הזויות, לרבות אחת ב-2004 נגד ג'ניפר קפריאטי – כדי להצדיק מעט פראנויה. גם כך, היא הגזימה ואמרה דברים שהיו מפחידים אותי לו ישבתי בכיסא הזה.

"איך את מרגישה לגבי זה עכשיו", שאלתי. "בהחלט הייתי מתוחה וכעוסה", השיבה, "אני לא מבצעת עבירות של דריכה על הקו. כלומר, עשיתי את זה בעבר, אבל האישה הזו לא צריכה לפסוק דבר כזה בחצי גמר טורניר גראנד סלאם נגד אישה שלא מבצעת עבירות כאלו. היא פשוט טעתה לחלוטין. אני מצטערת. אני לא מצטערת. הבטתי לעברה כאילו שאני מנסה להזהיר אותה. ואז היא עשתה זאת שוב. ואני חושבת 'זה מגוחך'". "אבל את יודעת שהגזמת?". "מה שהטריד אותי היה שאני מייצגת את הדת שלי. פשוט הרגשתי שכל מי שידע שאני עדת יהווה הופל. ואני לא רוצה להפיל אף אחד".

אכן, אוראסין אמרה לי מאוחר יותר שעדי יהווה זימנו את סרינה לשיחת ביקורת. "הם היו חייבים לדבר אתי", אמרה סרינה, "וידעתי שזה יגיע. פשוט הרגשתי ממש רע, בגלל שזו לא מי שאני". "איך זה עובד", שאלתי, "האם שר זימן אותך?". "הם פשוט מדברים אתך", השיבה, "הם מראים לך כתבי קודש. לא שרים, קוראים להם המבוגרים. זה כמעט כמו נזיפה, אבל זה לא רע, בגלל שבתנ"ך נאמר שאלוהים אוהב אותך ואם מישהו נוזף בך, הוא אוהב אותך".

היא ממשיכה, מדברת על כך ש"בכל שנה באליפות ארה"ב משהו קורה. כמו בשנה שעברה, כשנענשתי בנקודה בגלל גניחה. בינתיים, אני יכולה לציין את שמותיהן של חמש שחקניות שגונחות בקולניות רבה הרבה יותר ממני, והשופטים אפילו לא מזהירים אותן. היה לי כדור שנפסק שהיה בחוץ כשהיה מאוד בפנים. תמיד יש משהו. אני כבר חושבת שמשהו יקרה השנה בארה"ב. אני פשוט חושבת, 'סרינה, תתפללי, תרדי לברכיך'. זה מתסכל כי זו המדינה שלי, את משחקת עבור הבית, אבל הדרך בה השופטים מתנהלים גורמת לי לרצות לא לשחק שם. אני מעדיפה לשחק באוסטרליה או מעדיפה לשחק בווימבלדון".

החלון מאחורינו מספק מראה מרהיב של פאריס בשקיעה. כשהיא מסתכלת מעבר לכתפי אומרת סרינה: "אני אוהבת את זה שהעיר נמוכה. אני אוהבת שאפשר לראת את השמים. אסור שיהיו יותר מדי בניינים גבוהים. יש כמה, אבל לרוב זה העולם הישן. אני אוהבת את זה".

משהו בחיים כאן, מהמעט שראיתי – היא אמרה לי איך היא אוהבת להיות כאן לבד, כיצד היא באה רק כדי לא להיות ליד איש, כמה היא אוהבת את העובדה שאנשים בשכונה לא עושים עניין גדול מהימצאותה – נתן לי את התחושה שהיא מסתתרת כאן. אבל ממה? כנראה שמאמריקה, מדינה שלא מסוגלת להחליט אם היא אלילה או איום. ומאביה. לפחות בכל הנוגע לגורם השני, היא הצליחה. לא היה כל שמץ של האנרגיה שלו בדירה. זה מה שראיתי, הבנתי, בפגישות עם ונוס וסרינה. הן חמקו בשקט מהצל שלו.

ונוס אפילו התבדחה לגביו בסינסינטי, כששאלתי אם הוא עדיין המאמן שלהן. היא גלגלה את עיניה. "לפעמים הוא ישלח אימיילים ארוכים", השיבה, "לפעמים הם ממש ארוכים, ואני לא קוראת אותם. אני מבינה את העיקר. הוא מאוד חזק בעניין. אני חושבת שאת זה הוא אוהב הכי הרבה. מכולנו, אני חושבת שהוא אוהב טניס יותר מכל".

למעשה, אפילו אוראסין לא ליוותה את האחיות בסינסינטי. "הם כנראה עייפים", אמרה ונוס, "הם אומרים, 'עבר לנו, נישאר בבית'". מאחורי חיוכה הסתתרו דברים שלא הייתי מסוגל לחקור. היו בו ביישנות, אירוניה, אפילו מעט מלנכוליה. "אנחנו לבדנו", היא אמרה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ