אלון עידן, פלאשינג מדו
אלון עידן, פלאשינג מדו

לפתע נכנס לחדר שון קונרי. "סלחו לי על ההפרעה", ביקש מכולם, "אבל רק רציתי לשאול משהו... איפה אלכס?". אנדי מארי, באמצע ראיון עמוס עיתונאים, הביט עליו בתימהון, לא כל כך יודע מה לעשות עכשיו, על איזה אלכס הוא בדיוק מדבר. "תודה שבאת", אמר בביישנות, "תהיה פה גם מחר?". "קדימה ג'ודי. ג'ודי, ג'ודי, ג'ודי", המשיך קונרי במופע הביזאר שלו. "אתה מריח קצת מיין", רמז מארי.

כעת אמו של מארי, ג'ודי, נכנסת גם היא לאולם ומספרת ש"הוא גרם לי לשתות קצת יין. הוא בדיוק סיפר לי שסקוטלנד המציאה את העולם". כולם מביטים במתרחש, סוג של הזיה שמתרחשת במציאות, כשלפתע מצטרף למחזה סר אלכס פרגוסון: "אני מגיע לפה בשלוש השנים האחרונות, ובדיוק הסברתי איך סקוטלנד המציאה את העולם; היום המצאנו את הרוח". קונרי: "היום הם כבשו את העולם". פרגוסון: "היה טוב מאוד אנדי, פנטסטי". מארי: "נראה אתכם אחרי המשחק מחר". פרגוסון: "תמשיכו בראיון".

האירוע המוזר הזה, צבוע בצבעים עזים של וויסקי כבד, התרחש אחרי הניצחון של מארי בחצי הגמר על תומאש ברדיך. כלומר, בנוסף לקופים הרגילים שיושבים לו על הגב - גראנד סלאם ראשון אחרי ארבעה הפסדים בגמר, גראנד סלאם ראשון עבור בריטניה מאז פרד פרי ב-1936 ("כן, האמת שיצא לי ללבוש את קו הבגדים שלו", יספר מארי בסיום הגמר), נוספו שני וקטורים חדשים בסדר גודל של שון קונרי ואלכס פרגוסון. כך שבהחלט ניתן להבין מדוע הסקוטי המוכשר בן ה-25 עשה שימוש בהגדרה מינימליסטית אחרי הזכייה שלו באליפות ארצות הברית הפתוחה אחרי מרתון של ארבע שעות ו-54 דקות.

מארי. סקוטלנד המציאה את העולם, לא ידעתם?צילום: אי–פי

"הקלה", הוא אמר, "פשוט הקלה". אחר כך המשיך: "זאת המלה הכי טובה שאני יכול להשתמש בה, המלה שמגדירה בצורה הכי מדויקת איך אני מרגיש". כמה שעות אחורה. ברובע קווינס בניו יורק, תחת רוחות שערורייתיות, מתנהל כבר כמה שעות קרב איגרוף במשקל כבד. שני שחקני על חובטים זה בזה ללא רחם, מפילים לקרשים אחד את האחר, קמים בחזרה ושוב נופלים. הקהל יוצא מגדרו, לא יודע בדיוק איך לעכל את כל העומס הרגשי הזה. האהדה עוברת מצד לצד על פי אלגוריתם מובחן: מחיאות הכפיים יינתנו לזה שנמצא על הריצפה, כדי שיקום ויגרום לקרב הזה להימשך כמה שיותר. והמשחק הזה נמשך כמה שיותר. נמשך כמו המשחק הכי ארוך ששוחק אי פעם בגמר הטורניר (מאטס וילאנדר-איוון לנדל, 1988), כולל שובר השוויון הארוך ביותר (10-12) ששוחק אי פעם באליפות ארה"ב. זה היה לילה גדול של טניס.

המפתח לקרב האיגרוף האינטנסיבי הזה טמון בכך שעל אף העובדה שנובאק ג'וקוביץ' החזיק בחמישה תארי גראנד סלאם מול אפס של הסקוטי - מדובר בשחקנים זהים. שניהם מחזיקים בסרב טוב מאוד, אבל לא מצוין כשל אחרים (אנדי רודיק, מילוש ראוניץ', איבו קרלוביץ'); שניהם מהגדולים שבמחזירי הסרבים מאז ומעולם (ג'וקוביץ' מוגדר על ידי ג'ון מקנרו "המחזיר הטוב אי פעם".

אם כי מקנרו נוטה לעשות שימוש יתר במושג "אי פעם"); שניהם שחקני הגנה פנטסטים, תולדה של תנועה בלתי פוסקת על המגרש; שניהם מחזיקים בארסנל בלתי נגמר של סוגי חבטות (מארי חבט שלשום גב יד בלפחות ארבע וריאציות שונות); שניהם תוקפים רק כשהם מרגישים בנוח (בניגוד לשחקנים כמו רוג'ר פדרר או ג'ו-וילפריד צונגה, שרוצים לקצר נקודות); שניהם לא מרבים לעלות לרשת, למרות שיש להם טאץ' נהדר באזורים האלו (בעיקר למארי). בקיצור, אנדי ג'וקוביץ' נגד נובאק מארי. ולהפך.

מארי ניצח כי בשלב מסוים הלך לשירותים. זה קרה אחרי שניצח את שתי המערכות הראשונות והפסיד את השתיים הבאות. הוא פשוט נכנס לשירותים כדי לומר לעצמו, "רק עוד מערכה, רק עוד מערכה. תן הכל, אתה לא רוצה לרדת מהמגרש הזה עם חרטות... אל תרד על עצמך יותר מדי, פשוט תנסה להילחם". הסיפור הקטן הזה, שמארי שיתף בו את העיתונאים, לא נולד במקרה. הרצון לא להתחרט אחרי הירידה מהמגרש הוא חלק ממיני-טראומה שהוא סוחב מאז ההפסד בגמר אליפות אוסטרליה 2010.

"שיחקתי אז נגד נובאק, והאמת היא שלא ממש נתתי את כל מה שיכולתי... זה רגע שפגע בי המון. אחר כך התקשיתי לשחק במשך כמה חודשים, הרגשתי רע, לא רציתי לשחק טניס". ג'וקוביץ', האיש שגרם לו את הנזק המנטלי ההוא, נאלץ לחזות בחבר הטוב שלו משתקם על חשבונו. מיד אחרי ההפסד - כמו טניסאי גדול וג'נטלמן אמיתי - הוא פינה את הבמה למארי והסביר ש"הגיע לו לזכות. נתתי כל מה שיכולתי, אבל אני באמת שמח בשבילו".

כולם שמחים בשבילו. הוא איש פשוט ואמיתי, מארי, למרות ה"פאק יױ" המוכר שנזרק לאוויר פה ושם כדי לווסת מתחים. מארי עונה על שאלות באופן אמיץ ובלי לעשות חשבון איך ייתפש או ייראה בעיני העיתונאים. "כן, היו לי ספקות ביחס לעצמי", הוא אומר, "היו לי הרבה ספקות אם אני בכלל יכול לזכות בגראנד סלאם. האמת היא שהיו לי ספקות אפילו דקות לפני המשחק הזה. אמרתי לעצמי 'זה הולך להיות קשה'. אפילו במערכה האחרונה היו לי ספקות. לכן, כשניצחתי, הרגשתי הקלה".

מארי התבקש לפרט בנוגע לאותה "הקלה" וענה: "אתה פשוט מרגיש הרבה דברים. אתם יודעים, קצת בכיתי על המגרש. אתה לא עצוב, אתה פשוט מאושר בצורה שבלתי תיאמן. אתה קצת לא מאמין שזה קורה לך בגלל שהיית בסיטואציה הזאת הרבה פעמים ולא עשית את זה, ואתה כן חושב, האם אי פעם אעשה את זה? ואז, כשזה ממש קורה, אתה פשוט... ברור שאתה נרגש... אבל, כן, בעיקר הקלה, הקלה גדולה שהתגברת על זה, על המשוכה האחרונה הזאת".

מדברים על איוון לנדל, אגדת טניס והמאמן של מארי מתחילת השנה, כאיש שעשה את השינוי הגדול. מארי סיפר במסיבת העיתונאים מה היו העצות שקיבל ממנו ("הוא אמר לי כל הזמן להמשיך עם המכות שלי, גם כשלא הולך, לתת 110%, ובעיקר לא להשאיר שום דבר על המגרש, שום דבר"), וסיפר על הפגישה אחרי הניצחון ("הוא אמר לי 'אני גאה בך, כל הכבוד'. אחר כך התחבקנו. אחר כך מישהו התיז על שנינו שמפניה והוא התחיל לקלל"), אבל נדמה שיותר מכל, הוא ספג מלנדל משהו מהקשיחות המנטלית היצוקה מברזל, שבאה לידי ביטוי חיצוני בצורה שעלולה להיתפש שלא בצדק כמדכאת: האיש פשוט מסרב לחייך (לנדל: "חיוכים מוערכים יתר על המידה").

כשאחד העיתונאים אומר למארי שבארצות הברית יש ביטוי כזה, "מתנהג כאילו היה שם קודם", שמתאר מישהו שמתנהל באדישות במצב שאמור להיות מרגש, מארי מודה ש"זה פשוט קשה לתאר על מה אני חושב עכשיו, אני פשוט חושב על יותר מדי דברים במקביל... ראיתי בדיוק את הצוות שלי, ואת החברה שלי, ואת אמא. אתם מבינים שכולם קצת בהלם, אם לומר את האמת, שזה פתאום קרה".

"אז אולי עכשיו תחייך", אמרו לו, ומארי השיב: "כן... אני פשוט חושב שכולנו לומדים קצת מלנדל בעניין הזה. כן, הוא לא מחייך הרבה... אבל אני באמת שמח בפנים, אני מצטער שאני לא מראה לכם את זה כמו שהייתם רוצים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ