אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר
אמיר ענבר

ראיתי אותו לראשונה, כמו רבים בישראל, באותו מפגש גביע דייויס ברמת השרון. רק בן 17, צנום מאוד, ובכל זאת כבר דומיננטי בזוג הכולל שחקן מנוסה בהרבה בדמות דייויד שרווד. היה משהו בצורת המשחק שלו ובביטחון שהפגין, שרמז כי מדובר בהרבה יותר מאותם בני נוער רבים שנעלמים בסבב בבגרותם. דבר בטוח.

יש הטוענים כי קל להיות אוהד של קבוצת כדורגל גדולה. מנצ'סטר יונייטד, במקרה של הח"מ. ניצחון הוא דבר טבעי, כמעט מובן מאליו. הדרך רצופה בכאלה, בשערים, בהתמודדויות על התארים הגדולים ביותר וגם בזכייה בהם. החיים הטובים. אולי, אבל הם שוכחים את הצד האחר: כל משחק קריטי בהתמודדות על תואר וכל הפסד – לעתים גם תיקו – מתקבל כאסון. שלא לדבר על שניים. כשהקבוצה שלך מתמודדת על משהו, לא משנה אם מדובר בכרטיס לליגה האירופית, בהישרדות בליגה או באליפות – המתח הוא אותו מתח, הקשיים אותם קשיים. גם כאב הלב יכול להיות כזה.

ובכן, ספק אם מישהו יגיד שקל להיות אוהד של טניסאי צמרת אם הוא עונה לשם אנדי מארי.
תשכחו מרכבת הרים. מארי לוקח אותו מגן עדן לגיהנום ובחזרה. לא רק בין טורנירים ובין משחקים. לעתים גם ממערכה למערכה, ממשחקון למשחקון, מנקודה לנקודה. לעזאזל, אפילו מחבטה לחבטה. גמר אליפות ארצות הברית, הרגע שסגר את המעגל, היווה הדגמה מושלמת למעגל כולו: שובר ומיד נשבר, מייצר יתרונות גדולים ומאבדם, עולה ליתרון 0-2 אחרי שתי מערכות ארוכות, ומבלה את שתי המערכות הבאות ברדיפה כושלת כדי להיכנס למערכה החמישית כשהמומנטום של יריבו.

אנדי מארי והחבר החדש שלו. אם ייצב את המשחק שלו, יוציא את אוהדיו מגיהנום לגן עדןצילום: אי–פי

למען האמת, מארי מצוין ברדיפה אחרי יריבים, אולי הטוב בעולם. תשכחו מהמשחק נגד מארין צ'יליץ' בפלאשינג מדו. מארי עושה את זה כבר שנים. אין טוב ממנו ביציאה מהבורות שהוא חופר לעצמו שוב ושוב. הבעיה שמאותה מרה שחורה שנדבקת אליו מדי פעם - הדקות בהן הוא מאבד ריכוז ולרוב את ההגשה הראשונה, טועה שוב ושוב - אפשר לצאת נגד הצ'יליצ'ים של עולם הטניס. נגד פדרר, נדאל וג'וקוביץ' זה סיפור אחר. אחרי שחפרת את הבור, הם יודעים להעמיק אותו.

הפעם נגד ג'וקוביץ', מארי לא היה בבור. כן, היו לו את רגעי ה"מאריה השחורה" שלו – לא מעט כאלה – אבל לרוב כשכבר הוביל. בשבירה או שתיים, במערכה או שתיים. הוא תמיד ידע לצאת מזה רגע לפני שיריבו יזרוק אותו לבור המוכר. עבור הקהל הבריטי, היה זה קלאסי לראות את מארי זוכה בגראנד סלאם ראשון בווימבלדון. מארי, למי ששכח, הצהיר לפני שנים כי הגראנד סלאם המועדף עליו הוא בעצם אליפות ארצות הברית. אולי פלאשינג מדו היה המקום הנכון לסגור את המעגל הזה.

מעגל אחד נסגר, ואחר נפתח. השאלה עכשיו היא כבר אינה האם מארי יזכה אי פעם – ובאמת, למי היה כוח לעוד טקס הכתרת פרסים בו השחקן שזה עתה ניצח אותו יכריז שזה עוד יקרה – אלא בכמה עוד. המסע לתואר הראשון היה ארוך, מלא רגעי תקווה ובעקבותיהם תמיד מהלומות. הוא היה מלווה בסדרה של חילופי מאמנים עד שהגיע למי שנראה כעת כאיש הנכון, איוון לנדל. קיץ 2003 היווה רגע שיא בעבודתו של בראד גילברט עם אנדי רודיק, שזכה בגראנד סלאם ראשון.

זה אמור היה להיות רק פתח לבאות, אבל מגע הקסם של גילברט נחלש והשניים נפרדו אחרי שנה וחצי. לנדל נמצא רק בתפקידו הראשון כמאמן, אבל עם שני דברים אי אפשר להתווכח: הכישרון של מארי, והשדרוג שעשה השנה. מדליית הזהב האולימפית ואליפות ארצות הברית הן לא רק החותמת, הן הכל. להתקרב להישגים כאלו מבלי לגעת בהם ידע מארי גם לפני לנדל.

עתה, כשהיסודות יצוקים היטב בקרקע, הוא יכול להמשיך הלאה. בגיל 25, היו לנדאל 10 תארי גראנד סלאם, לפדרר שמונה ולג'וקוביץ' יש חמישה. למארי יש אחד. מעבר לכך, אין מקום להשוואה. כמו שדרכו עד כה היתה שונה, כך תהיה גם בהמשך. ספק אם הוא עומד לפתח דומיננטיות מהסוג שידע כל אחד משלושת האחרים בתקופה מסוימת. הוא גם עדיין לא התוצר המושלם, כזה שרק צריך לחדד דברים פה ושם. גם מניצחונות אפשר ללמוד.

עיקר כברת הדרך שנותרה לו, כפי שנראה בגמר נגד ג'וקוביץ', היא בייצוב המשחק שלו. אם יעשה את זה, הוא ישאיר מאחור את הגיהנום וישכן את אוהדיו בגן עדן.
הכל, אחרי הכל, טמון בראש. הראש שמאז יום שלישי לפנות בוקר חוזר שוב ושוב כלא מאמין: סוף סוף זה באמת קרה. אנדי מארי אלוף גראנד סלאם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ