אצל הדרוזים מתחרים רק במירוץ החיים

העדה הדרוזית מעריכה ספורט, אולם מציבה אותו בתחתית סדר העדיפויות. מימון עזמי, אשתו רעיה ואיימן פירו מנסים לעשות שינוי

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילן גולדמן

מימון עזמי תמיד היה ספורטאי מצטיין. עוד בגיל 10, כשלמד בבית ספר הריאלי בחיפה, הוא נחשב לאחד הרצים החזקים בצפון. כשיצא לשחק כדורסל בהפסקות, עזמי הקטן היה מטביע גבוה מעל כולם. במגרש הכדורגל המצב לא היה שונה. לילד הדרוזי מעוספיא פשוט היה את זה יותר מאשר לחבריו היהודים.

אלא שבחברה האולטרה שמרנית בה גדל, יכולות אתלטיות וכישרון ספורטיבי לא נחשבו ככלים לחיים. כך, נשלח הצעיר הדרוזי ללימודי משפטים במכללת שערי משפט. משם המשיך למסלול התמחות מהיר במשרד האוצר, ועל הדרך התחתן עם בחירת לבו, רעיה. בגיל 30 ועם שיער כסוף, חזר עזמי לספורט רק כדי לגלות שהוא הדרוזי היחידי על קווי הזינוק. האם הפעם העדה תצטרף לחגיגה?

לפני חודש, שנתיים אחרי שנשאב לעולם הריצה והטריאתלון, השתתף עזמי באליפות אירופה בגרמניה בחצי איש הברזל. כשסיים לשחות 1.9 ק"מ, לדווש 90 ק"מ, ולרוץ חצי מרתון (21.1 ק"מ), הפך לדרוזי הראשון בישראל שמסיים אירוע סיבולת בינלאומי, הנחשב בעיני רבים לאחד הקשים שיש. כשחצה את קו הסיום אחרי יותר מחמש שעות, הניף ¬ בנוסף לדגל ישראל ¬ גם את דגלה הצבעוני של העדה, "כדי שאם במקרה יהיה שם ספורטאי דרוזי נוסף, הוא יוכל לדעת שאני מהעדה". זה לא קרה.

מימון עזמי עם הדגל הדרוזי בסיום אליפות אירופה בחצי איש ברזל

לכתבות ועדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

בכפר עוספיא השוכן במרומי הכרמל, נחשב עזמי לפורץ דרך. "אין דברים כאלה", אומרים עליו כמה חבר'ה שבדיוק מסיימים לצבוע את קירות אחד הבתים, "הלוואי שנהיה כמוהו". כולם רוצים להיות כמוהו, מתי מעט באמת רצים אחריו. בין הרצון למעשה מפרידים קשיי היום יום, החינוך השמרני והפחד להיכשל. אם חשבתם שספורטאים ערבים הם מצרך נדיר, על הדרוזים כלל אין מה לדבר. שיעור ההשתתפות שלהם בספורט שואף לאפס.

"המצב בכי רע", מספר עזמי, "הספורט לא קיים אצל הדרוזים. בכלל, אין לנו תשתיות ספורטיביות בכפרים. קח את בריכת השחייה: יש לנו אחת והיא משרתת 25,000 איש משני כפרים. בחורף היא סגורה. זוגות צעירים נאלצים לשלוח את הילדים שלהם לחוגי ספורט ביקנעם או בחיפה. זה מצב לא הגיוני".

"הדרוזים פשוט חושבים אחרת", הוא ממשיך להלין על המצב, "פה אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה רץ מקצוען או אלוף ישראל באופניים. במקרה הטוב הם רוצים שתהיה לו עבודה מסודרת. גם לצעירים הדרוזים אין שאיפות. ההישרדות קודמת לכל. השאיפה היא ללכת לצבא ולהישאר בקבע, להיות מסודר בחיים, להתקבל לעבודה במפעל 'זהר דליה' (קיבוץ דליה, א.ג) ולהרוויח 4,500 שקל בחודש. פה זה נחשב צעיר שעשה את שלו. המנטליות שלנו אומרת לצעיר הדרוזי, 'אתה עד גיל 25-24 נשוי עם בית שבנית בעצמך'. התעסקות בספורט היא הדבר האחרון בסדר העדיפויות".

את הבוקר שביליתי בעוספיא, פתחנו בשעה של הליכה ספורטיבית בשבילי הכרמל ביחד עם רעיה אשתו. מסתבר שגם בישובים הדרוזים, כמו בישובים הערבים, צעדות ברגל הן הדבר החם. בפאתי דליית אל כרמל הם מספרים שבכל ערב צועדים עשרות לעבר המוחרקה (קרן הכרמל). "בדיוק כמו אצל היהודים, לאנשים אכפת מאיך שהם נראים", מסבירה רעיה בת ה-27, "הדרוזיות רוצות להראות טוב, חטובות. אתה יכול לראות נשים לא דתיות שלובשות את המותגים הכי נחשבים בארץ ובעולם".

הלבוש הוא נושא משמעותי בחברה הדרוזית. במקרים רבים הוא גם יקבע אם אדם יעסוק בפעילות גופנית. נשים דתיות רבות מוותרות על הצעדות, כיוון שאינן יכולות ללבוש מכנס ספורטיבי נוח. בבריכת השחייה היחידה של עוספיא ודליית אל כרמל, המצב יותר מורכב. "אנשים מיד חושבים 'כיצד אראה בבגד ים'", טוען איימן פירו, 34, קצין בצה"ל ואחד הספורטאים התחרותיים הבודדים בדליית אל כרמל. פירו, הדרוזי הראשון שסיים תחרות חצי איש ברזל בתחומי ישראל, סבור כי הניגוד שנוצר בין הלבוש החושפני הנדרש לבין ערכי הדת והשמרנות, ידיר גם בעתיד את רגלי הנשים הדרוזיות מענפים כמו שחייה וטריאתלון.

מימון ורעיה עזמי בעוספיא. בכפר אי אפשר לרוץ עם מכנס קצר וגופייה

כשמגיעים לעזמי, דברים לא בהכרח הופכים פשוטים יותר. "בריצות בפארק הירקון אני יכול להרשות לעצמי לרוץ עם מכנס קצר וגופיה", הוא מודה, "בכפר האופציה הזו לא קיימת. לא אעבור ליד אדם דתי או אשה ואגרום להם לראות אותי עם רגליים עירומות. לא אעשה להם את זה, זה לא מכובד, לא מתאים לאופי של הכפר ולאופי של הדרוזים".

אופציה נוספת לפעילות ספורטיבית במרחב הדרוזי היא חדרי הכושר. כמעט בכל כפר תמצאו מספר מכונים. "בחדרי הכושר הדרוזיים יש הפרדה", מספרת רעיה, "הגברים והנשים מתאמנים בשעות אחרות". אלא שכדי להתאמן נדרשו נשות עוספיא להתייצב ב-8 בבוקר. לא מספיק נשים הגיעו והמכון היחיד בכפר נסגר. לעומת זאת, בדליית אל כרמל השכנה, סצנת המכונים משגשגת. יש לפחות חמישה חדרי כושר פעילים, "ובכלל, יש שם משהו יותר ליברלי ופתוח בנשים", מודה רעיה.

הבעיה האמיתית אינה חדרי הכושר, אלא כיצד מושכים את האנשים החוצה. פירו ועזמי מעלים לפייסבוק תמונות שלהם ממירוצים, גוררים את משפחותיהם המורחבות לתחרויות ובעיקר חולקים עם כל מי שהם יכולים את סיפורם המיוחד. בכל סופ"ש בו הם שבים לכפר, הם מנסים לגייס כמה שיותר חברים לריצה או לרכיבה. במרתון ת"א האחרון זה אפילו עבד: השניים שכנעו ארבעה חברים מהכפר לבוא לרוץ איתם. הארבעה רצים עד היום.

"אני כל הזמן מדבר עם אנשים", מספר פירו, "מנסה להסביר להם שעבודה זה לא כל החיים". החבילה שהוא מנסה למכור לעדה הרבה יותר גדולה. בעיניו, ספורט הוא המפתח ש"יעזור לנו (הדרוזים) להגיד לעצמנו שאנחנו שווים כמו היהודים". לטענתו, אחד הגורמים שמונעים מהדרוזים להיכנס לעולם הספורט התחרותי הוא הפחד ממה שהיהודים יחשבו עליהם אם ייכשלו. הטריאתלון הראשון שלו בנתניה יושב באחורי ראשו - הרגע שגילה כי שכח את נעלי הרכיבה ודמיין איך כולם אומרים לעצמם, "תראו את הדרוזי הדפוק הזה מדליה שרוכב ללא נעליים".

"מהבחינה הזו, הספורט עשה לדימוי העצמי שלי פלאים", הוא מתעקש, "אתה כבר לא נחות ומרגיש שאין לך יותר ממה לחשוש. כשהמפקדים בצבא גילו שאני מתכונן למרתונים ולתחרויות איש הברזל, זה הכניס אותי לברנז'ה. המח"ט ומפקד האוגדה פתאום מבקשים שאבנה להם תכנית אימון. כולם מסביב קוראים לי איירון (מהמלה איירונמן - איש ברזל, א.ג)".

החזון המשותף של עזמי ופירו הוא להקים יום אחד קבוצת ספורט שכולה דרוזית ולארגן לעדה אירועים רבי משתתפים שימשכו אפילו את אחיהם מהגולן. הם רוצים שלדור הצעיר תהיה אפשרות לבחור מה לעשות עם עתידם, בספורט או בכל תחום אחר. "אני כל הזמן אומרת לנשים אחרות, 'תראו איזה אושר זה גורם לו", מספרת אשתו של עזמי. אבל גם היא יודעת כי לפני שחושבים על ספורט, חייבים לנקות את הבית, לבקר את הקרובים ולתחזק את המעגלים החברתיים, כמקובל. העדה הדרוזית אמנם נפתחת, אך יעבור זמן רב עד שבכפר יפסיקו לשאול את מימון ורעיה, "מתי כבר תעזבו את הספורט ותביאו ילדים לעולם".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ