אליפות העולם באופני כביש

המירוץ הקשה בעולם

דמיינו טור של רוכבים שיוצרים רכבת דוהרת, שבשיאה מדוושת במהירות של אופנוע 50 סמ"ק. לנצח לבד זה לא פשוט, אבל בקבוצה זה אפילו יותר מסובך

אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

"מירוץ האמת". כך נוהגים רוכבי האופניים לכנות את תחרויות נגד השעון (נג"ש), ודי ברור מדוע: זהו הרגע בו כל רוכב מזנק לבדו והטקטיקות הקבוצתיות מפנות מקומן ליכולת אישית. מי שיש לו את זה פיסית ומנטלית, יפרח. זה שקצת פחות, ידעך. ומה קורה כשמדובר במירוץ נגד שעון קבוצתי? "זהו באמת המירוץ הקשה מכולם", אומרים הרוכבים, "מהרגע שהחל אתה רק מתפלל שייגמר".

למרות הקושי, אליפות העולם באופני כביש שיוצאת לדרך היום בהולנד, תחזיר את המירוץ המסורתי שבשנים האחרונות נראה רק בטורים הגדולים, היישר אל מרכז הבמה. מה נדרש כדי לנצח? יכולת לרכוב 60 דקות מעל 50 קמ"ש. אם לא ראיתם בחייכם נגד שעון קבוצתי, נסו לרגע לדמיין את התמונה הבאה: 6-9 רוכבים הלבושים בחליפות רכיבה צמודות עד מחנק, לראשם קסדות מחודדות בעלות מראה חייזרי ומשקף מגן, בין רגליהם האופניים האווירודינאמיים ביותר שכסף ומדע מסוגלים לייצר, וביחד הם מאחדים את כוחם בטור אחד כדי ליצור רכבת דוהרת, אשר בשיאה מדוושת במהירות של אופנוע 50 סמ"ק.

החזקים ביותר, יניעו את החבורה במהירויות שלעיתים יגיעו לכ-60 קמ"ש, בעוד שהחלשים יגרדו את ה-50. הניצחון, אם יגיע, יהיה שייך לקבוצה שלמה. ההפסד בעיקר יצרוב לאלו שהאטו את החבורה. החוק הוא פשוט: 4 רוכבים חייבים להגיע יחדיו לקו הסיום (בניגוד לטורים בהם חייבים להגיע חמישה). הזמן שנמדד, יילקח על פי האחרון מביניהם.

המירוץ המסורתי, שנראה בשנים האחרונות רק בטור, חוזרצילום: אי–פי

אז למה הנג"ש הקבוצתי נחשב לדיסציפלינה כל כך קשה? אם במירוץ נגד השעון רגיל כל רוכב נאלץ להתמודד מול הרוח בקצב קבוע, אותו הוא מכתיב בעצמו, בנג"ש הקבוצתי "ברגע שסיימת את תורך בהכתבת הקצב מול הרוח מלפנים, אתה חייב למצוא את הכוח להישאר עם החבורה", מספר לנו רוכב אמריקאי שהתחרה בעבר באירופה.

"בדיוק כשהרגליים שלך זועקות מכאב ואתה זקוק לחמצן שיאפשר לך להמשיך, אתה חייב להרים את הקצב כדי לתפוס את הרוכב האחרון בטור. הבעיה היא שאף אחד מאלו שהחליפו אותך מלפנים, לא מתחשב בך, ובדרך כלל אחרי כל חילוף שכזה, הקצב עולה. בשלב הזה הדופק מטפס לגבהים מטורפים", הוא מעיד. רוכבים אחרים משתמשים בביטויים כמו עינוי פיסי, שנים שיורדות מהחיים או בקיצור: "מירוץ שאתה רק מתפלל שיסתיים".

אבל יהיו מי שיגידו כי הרוכבים של היום מפונקים. אחרי הפסקה של 18 שנים בהם לא נערכה, אליפות העולם בנג"ש קבוצתי עושה קאמבק עם מרחק מקוצר של 53 ק"מ. "פעם הרוכבים היו מתחרים למרחק של 100 ק"מ", מספר האוסטרלי רוברט קובקרופט, אשר מנהל את אתר האופניים "ולו אפישיון". "כשאתה מדבר עם חבר'ה שהתחרו באירוע, אתה לפתע מגלה אנשים עם אובססיה לסבל אשר מסוגלים לשאת כאב אדיר במשך שעתיים. זה היה המירוץ שהפריד בין הגברים לילדים", הוא אומר. את האימונים לאירוע, נהגו הרוכבים לעשות כשקטנועים או רכבים מכתיבים להם את הקצב.

המרחק הוא לא השינוי היחיד. עד האליפות האחרונה שנערכה ב-1994, כל נבחרת מנתה ארבעה רוכבים. כיום התקנון החדש של איגוד האופניים הבינ"ל (UCI) מחייב לא פחות משישה רוכבים, מה שמאפשר להם יותר זמן "לנוח" מאחור. הבדל נוסף שהנהיג ה- UCI כשהחליט לחדש את האליפות: קבוצות במקום נבחרות לאומיות. "אין מה לעשות, זה חלק מהמודרניזציה של הספורט" אומר שיין באנן, מנהלה המקצועי של קבוצת אוריקה גרין אדג'. איך תתבצע חלוקת הפרסים החדשה? פשוט מאוד, מסתבר. "כל רוכב מהקבוצות הזוכות יקבל מדליה ,ובמהלך העונה הבאה, הקבוצה המנצחת תרכב עם לוגו מיוחד שיודפס על הבגד", אומרים ב-UCI.

"זה המירוץ הקשה מכולם, מהרגע שהחל אתה רק מחכה שייגמר"צילום: אי–פי

מתברר שלא כולם מרוצים מהרעיון. "זו טעות אדירה לתת לקבוצות המסחריות לרכוב במקום הנבחרות הלאומיות", אומר אוהד האופניים האמריקאי ג'ף בנדל, "אליפות העולם בכלל נועדה למדינות". הוא לא לבד. רוב המתנגדים סבורים שכמות המירוצים בהם המקצוענים משתתפים היא גדולה בין כה וכה, ועל כן יש לתת לרוכבי הנבחרות ה"אנונימיים" הזדמנות להוכיח את עצמם. "הנג"ש הקבוצתי מתאים למירוצי השלבים", כתב אחד הפרשנים באתר האופניים "אינר רינג" לפני מספר ימים, "זה סוג מירוץ שמספק תמונות טובות ודרמה ליום אחד, אבל כאירוע שעומד בפני עצמו, אני לא בטוח כיצד הוא יעבוד". הכסף כך נראה, קודם לגאווה לאומית.

לקבוצות הצמרת שבימים האחרונים התאמנו על המסלול, כל זה כבר לא משנה. "קבענו את הנג"ש הקבוצתי כאחת המטרות החשובות של העונה", מסביר באנן מקבוצת גרין אדג', המועמדת העיקרית לניצחון. "החבר'ה בקבוצה חדורי מוטיבציה להצליח וכל דבר מלבד ניצחון ייחשב ככישלון", טוען מאט ווייט מהנהלת הקבוצה. השמועות מספרות כי מאחורי הקלעים, התנהל בין הרוכבים מאבק קשה על כרטיס הכניסה לאירוע.

אבל לא כל הקבוצות הצליחו לגייס את כוח האש המתאים. קבוצת גרמין ברקודה למשל, בימים כתיקונם אחת מקבוצות הנג"ש החזקות בדבוקה, מגיעה עם סגל מוחלש "שכנראה לא יכול לנצח", טוען מנהל הקבוצה ג'ונתן ווטרס. "שרפנו הרבה רוכבים טובים בג'ירו". הם אינם היחידים.

בסה"כ יתחרו באירוע קרוב ל-40 קבוצות. אחת מהן, קבוצת "טבריז פטרוכימיקל", אף תגיע מאיראן בתור אחת מחמש הקבוצות ביבשת אסיה. אבל הקבוצה שתנצח "תהיה קומפקטית ועם רוכבים ברמה פחות או יותר זהה", טוען הרוכב האיטלקי המקצוען רובן ברטוליאטי.

רוב הסיכויים שהוא צודק. על המסלול יחכו לרוכבים שלוש עליות לא פשוטות, האחרונה שבהן היא הקאוברג. גבעה קטנה ולא פשוטה שתגיע סמוך לסיום וידועה כשוברת רגליים רצינית. "הקבוצה שתנצח היא זו שתוכל להחזיק את המהירות אחרי העלייה", הוא אומר. האם המנצחת גם תוכל לשבור את שיא המהירות לנג"ש קבוצתי שקבעה קבוצת "דיסקברי" בטור דה פראנס של שנת 2005? אם תעבור 57 קמ"ש בממוצע, כנראה שכן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ