ג'ודי באטיסטה, ניו יורק טיימס
ג'ודי באטיסטה, ניו יורק טיימס

כשמיץ' ווייט צפה במשחקי הפוטבול ביום ראשון שעבר, חולצה ממוסגרת של ניו אורלינס סיינטס בצבצה מעבר לכתפו בסלון ביתו. ווייט צופה בפוטבול באופן שונה מרוב האנשים. הוא אוהב לנתח את קו ההתקפה, כראוי למתקל מאורגון סטייט שנבחר בסיבוב הששי בדראפט על ידי הסיינטס ב-2001. ואז, ברוב הימים, בערך בשעה שהמשחקים המוקדמים מגיעים למחצית, הוא צריך לשכב ולנמנם.

החולצה של הסיינטס מקבלת מקום ראוי, אבל היו עוד הרבה מקומות בקבוצות אחרות, כל כך הרבה, שווייט לעתים מתבלבל בסדר ובמאמנים שהיו. ועדיין, בכל מקום זה היה אותו דבר. ווייט לא שיחק מעולם בעונה הרגילה, תמיד נבלם על ידי פציעה מוזרה, שחקן חדש שהגיע ברגע האחרון ואפילו זיהום נדיר. לאחר מכן ווייט ביקש מטמפה ביי להעבירו ל-NFL אירופה, שבינתיים נכחדה, בתקווה שיצליח לחזור לכושר. הוא נהג לנדוד, שחקן אימונים ששימש כמחליף, כנראה הסוג האנונימי ביותר בהיררכיה של ה-NFL. תקוותו היתה להחזיק את הקריירה שלו בחיים.

כעת, שבע שנים וחבטה אחת גורלית לאחר מכן, הוא אחד מלמעלה מ-3,000 שחקני NFL לשעבר שתובעים את הליגה בגין זעזועי מוח. בגיל 34, ווייט אינו מסוגל לעבוד ולעתים סובל ממיגרנות כה חזקות, עד שאינו מסוגל לטפל בשתי בנותיו הקטנות. לפעמים הוא נוטל שמונה סוגים שונים של תרופות על מנת להקל על כאבי הראש, למתן מצבי רוח קיצוניים וכדי לאפשר לעצמו לישון. הוא מבזבז זמן רב בחיפוש אחר טיפולים שיעזרו להקל עליו לפרק זמן ממושך יותר ממספר ימים – בין היתר מסאז'ים והזרקות בוטוקס.

הליגה טוענת כי הפכה את בטיחות השחקנים לעדיפות עליונהצילום: אי–פי

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

ווייט, ואולי עוד כמה מאות תובעים דומים לו, לא נהנה מהתהילה או העושר שמשחקים בימי ראשון מביאים לעתים קרובות, אבל סובל מנזק רב שהסב לו המשחק. במקרה שלו, זה התרחש במחנה אימונים של NFL אירופה ב-2005, כשליינבקר התנגש בעוצמה בצד הימני של ראשו. המכה שלחה אותו לדשא והוא איבד את הכרתו למספר רגעים. המכה הזו שינתה אותו עד כדי כך שאמו מספרת כי "כאשר חזר הביתה, זה היה כאילו בני נעלם".

ווייט הוא דוגמה לאתגרים שפציעת ראש יכולה לגרום. הוא חזר למשקלו מהתיכון, נראה בריא ומתגורר עם משפחתו בבית בטקסס, שם מתנוסס פרוטרט של בנותיו. אשתו ג'ניפר מספרת כי מדובר ביום טוב, כשהמשמעות היא שהצליח לישון ולהימנע מפעילות גופנית מאמצת. כאב הראש, שנמצא עמו מהרגע בו הוא מתעורר, היה לפחות נסבל עד שעות אחר הצהריים. אלא שאחרי 90 דקות של שיחה, האנרגיה מתנדפת ממנו. דיבורו הופך מהורהר, הוא מתיישב על הספה ומסתיר מעיניו את האורות שמעליו. לעתים הוא הולך לאיבוד אם הוא נוסע למרחק שהוא מעבר למספר קילומטרים.

ווייט ואשתו יצאו לאחרונה לארוחת ערב עם זוג חברים. אחרי שעתיים, ווייט מספר כי לא היה מסוגל לחשוב או לדבר כמו שצריך. כשיש להם תכניות, הוא מעמיס תרופות ומקווה להחזיק מעמד. או שהם מבטלים. הוא אמר לאשתו – אותה פגש לאחר החבטה ההיא - שבעבר היה אדם די מצחיק. הוא מתגעגע לזה. "אני מנסה להתנהג בצורה נורמלית", הוא אומר, "אני רק רוצה להיות נורמלי".

ווייט החל לשחק פוטבול בתיכון רק בגיל 16, והוא אינו זוכר שספג זעזועי מוח בתיכון או במכללה. הוא מספר שהחבטה שגרמה לפציעתו אפילו לא היתה החזקה ביותר שספג. "פעמיים ניסיתי לקום ונפלתי", הוא אומר כשהוא יושב בסלון, שבדרך כלל חשוך מאחר שהאור מחמיר את כאבי הראש, "איני זוכר דבר מהיומיים-שלושה שלאחר מכן, אבל אנשים מספרים לי שהלכתי לדבוקה וחשבתי שאני חלק ממנה, אבל הייתי בכלל מספר מטרים מאחוריה. אני זוכר שניסיתי להרים את ראשי וזה היה מתיש".

האודיסאה של ווייט לאחר הפציעה כוללת הרבה רופאים וחדרי מלון. הוא קיבל אדוויל וטילנול מרופא בטמפה, ועדיין נדרש להגיע ולצפות באימון ביום שאחרי. לאחר מכן נשלח לקליניקה באלבמה, לשם נשלחים שחקנים עם פציעות ארוכות טווח. אחד הרופאים אמר שמדובר בזעזוע מוח וכי הוא אמור לצאת משם תוך שבוע. אלא שווייט לא היה מסוגל לישון. פעם אחת הכריחו אותו לרוץ, וזה נגמר בהקאה. הוא בילה את רוב זמנו לבד, בחדר מלון חשוך.

"ציפיתי להפצע", אומר ווייט, "אבל לא כפי שאני היום"צילום: רויטרס

"כלל לא חשבתי באופן צלול", הוא אומר, "הייתי מדוכא מאוד והיו לי מחשבות אובדניות. הן פשוט צצו במוחי שוב ושוב. חשבתי לתלות את עצי עם שרוך של נעליים, ובכל פעם שהייתי במכונית, היה לי דחף לזרוק את עצמי ממנה תוך נסיעה בכביש המהיר. ידעתי שהמחשבות הללו פסולות, אבל לא הייתי מסוגל לשלוט בכך".

לבסוף פגש ווייט בנוירולוג שאמר לו כי רוב הסיכויים שכאבי הראש רק יחמירו. מאוחר יותר, רופא בפיטסבורג זעם על כך שווייט נותר מבודד באלבמה. הוא אמר לווייט ללכת לביתו, שם יהיה מוקף בבני משפחה שיתמכו בו. אמו מכנה את התקופה ההיא "אסון". היא רבה עם בנה, שסבל ממצבי רוח קיצוניים. "זה נראה כאילו יש חלל בעיניו, לא היה שום רגש", היא משחזרת.

לבסוף אמרו לו הרופאים כי לא יוכל לשחק יותר פוטבול. הוא היה המום. "פשוט חיכיתי להחלים, זו המנטליות של שחקן פוטבול", מספר ווייט, "אתה פשוט רוצה להיות שם, ואם זה לא כך, אתה חש שאתה מאכזב את חבריך. חשבתי שזה כמו פציעת ברך - הולכים לפיסיותרפיה וזה משתפר. הייתי בדיכאון עמוק". ווייט עבד תקופה קצרה עם אחיו בקייטרינג, אבל עבודה במשך ימים שלמים החמירה את כאבי הראש והוא נטל יותר תרופות ממה שהיה אמור. לבסוף נאלץ להחמיץ ימים ולשקר בנוגע לסיבה. אחרי שישה חודשים הוא עזב. "זה משגע אותי פשוט לשבת ולא לעשות כלום", הוא אומר, "נועדנו לעבוד".

הוא הצליח לחיות מהחסכונות שלו וממשכורת חודשית של 8,000 דולר מתקציב ה-NFL ואיגוד השחקנים. חבריו הקרובים מבינים מדוע הוא נותר בבית, אבל האמהות של החברות של בנותיו, שמביאות אותן מדי פעם לשחק, תוהות לעתים למה הוא נשאר במיטה. כל היבט בחייהם של הזוג ווייט מושפע ממצב בריאותו. ג'ניפר ווייט היא אחות מוסמכת שעובדת שתי משמרות לילה בשבוע, כך שהיא יכולה להישאר בבית ולטפל בילדות. כשהיא אינה שם, ווייט קורא לאמו או לחמותו שיבואו לעזור.

אחד מרופאיו הביע תקווה כי בסופו של דבר ווייט לא יצטרך ליטול כל כך הרבה תרופות, אך נמנע מלהבטיח שמצבו ישתפר משמעותית. "העובדה שזה נמשך שבע שנים גורמת לך להטיל בכך ספק", מסביר הרופא, גארי טאנל, "אני חושב שחומרת ההשפעה תפחת לאורך זמן. ניסיתי לגרום למיץ' לבצע פעילויות נורמליות. הוא צריך סוג של פעילות שתקדם את מצבו, ושתאפשר לו לתפקד עם כאבי הראש שכרגע שולטים בחייו".

הזוג ווייט לא ויתרו על התקווה שיימצא טיפול חדש, אבל הם מביטים מדי יום בדאגה באפשרות השנייה. "הוא חושש מאלצהיימר בשלב מוקדם בחייו", אומרת ג'ניפר. הם אינם מצפים להשיג הרבה כסף מהתביעה, אם כי ווייט משוכנע שהליגה הסתירה במשך שנים ידע על סיכונים פוטנציאליים לשחקנים. הם מקווים כי חינוך נכון בנוגע לזעזועי מוח יצליח למנוע ממישהו אחר לעבור את מה שעבר על ווייט.

בחודש שעבר עתרה ה-NFL לבית המשפט בבקשה לבטל את התביעה, בטענה שאת ההאשמות יש לפתור בחסות תנאי ההסכם הקיבוצי של השחקנים ולא בבית המשפט. "זה זמן רב שה-NFL הפכה את בטיחות השחקנים לעדיפות עליונה", מסרה הליגה בהצהרתה, "האשמות לפיהן הליגה ניסתה להוליך שולל את שחקניה בכוונה תחילה הן חסרות בסיס".

ווייט עצמו, שיחד עם אשתו מצפה לילד שלישי – הפעם בן – טוען כי לא ימנע מבנו לשחק פוטבול. "איני שונא את ה-NFL, אני אוהב ספורט", הוא אומר, "בשום אופן איני רוצה להזיק לליגה. פשוט חשבתי שאחלים בסופו של דבר. לא היה לי שום מושג שדבר כזה יכול ללוות אותי כל חיי, ושזה ישפיע כל כך עלי ועל משפחתי. ציפיתי להיפצע. ידעתי שיש אפשרות שאהפוך למשותק. האם ידעתי שאוכל לספוג פציעת מוח ושאהיה כפי שאני כיום? לא. ממש לא יכולתי לדמיין את זה".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ