הניצחון בדייויס

רגע נדיר של ספורט טהור, נטול הפרעה

הניצחון הישראלי ביפאן הוא אחד הדברים היפים ביותר שהספורט הישראלי חווה מעודו. שילוב של טניס איכותי, כוח רצון וכישרון ענק, סידר לנו שלושה ימים של מציאות מרגשת

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

אין צורך לחבוט בנבחרת הכדורגל כדי להחמיא לנבחרת הטניס. אמיר וינטרוב אינו זקוק לבן שהר, דודי סלע לא זקוק ליואב זיו, ויוני ארליך ואנדי רם אינם זקוקים לעדן בן בסט וליובל שפונגין כדי להרגיש סיפוק על מה שעשו בטוקיו בסוף השבוע.

הצורך לחבוט בנבחרת של אלי גוטמן כדי להחמיא לנבחרת של אייל רן הוא הצורך לשמר את המשוואה לפיה הכל נמדד דרך הכדורגל, גם כשהכדורגל אינו כדורגל. ההופעה של נבחרת הטניס ביפאן היתה אחד הדברים היפים ביותר שעין ספורט ישראלית ראתה מאז ומעולם. זה היה יופי טהור, נטול כל אותם דברים שעלולים לפגום בחוויה אסתטית.

החל מיום שישי, שבע בבוקר שעון ישראל, ועד ליום ראשון אחר הצהריים, אי אפשר היה להוריד את העיניים מהטלוויזיה, כי בתוך הטלוויזיה התרוצצו חומרי ספורט אמיתיים, נטולי מעכבי חמצון ותוספי טעם וריח, חומרים שמימשו את כל מה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדמיינים ספורט. היה שם טניס איכותי, טוב בהרבה מהמספרים שמלווים בסוגריים את השחקנים הישראלים (102, 214);

והיה שם כוח רצון - לצד כישרון, תכונת הספורט החשובה מכולן - בכמויות בלתי נדלות; והיו שם חיבור ושיתוף פעולה נהדרים, שזהרו דווקא על רקע העובדה שמדובר לכאורה בספורט יחידני. היה שם גם היעדר קריטי של כמה אלמנטים הרסניים קבועים: לא היה שם קהל חסר תרבות, שמפריע בין נקודות ובין מכות פתיחה, ועלול לפגום בהנאת הניצחון;

וינטרוב בטירוף, רגע אחרי הניצחון הענק על סואדה. אי אפשר היה להוריד את העיניים מהטלוויזיה לרגעצילום: אי-אף-פי

לא היו שם אנשי תקשורת, שעשויים היו להעביר את מוקד ההתעניינות משאלות של טניס לשאלות של יחסים (מי לא מדבר עם מי; מי כועס על מי, מי חבר של מי וכו'); וגם לא היה זמן להתייחס ברצינות לטניס, כי מה זה טניס כאשר על הפרק עומדים כישלונות עסיסיים של נבחרת כדורגל, כישלונות אופציונאליים של סמלים (ראובן עטר), וכמובן ארוחת חג אחת, עם כל הלוגיסטיקה הבלתי נסבלת שנלווית לה.

כך, פחות או יותר, נולד רגע נדיר של ספורט טהור נטול הפרעה. רגע שבו הספורט נמצא כל כך רחוק מאיתנו - יפאן! - עד שאין באפשרותנו להפריע לו, לרדד אותו, לקצוץ אותו לפרוסות של רכילות ספורט. אל תוך הרגע הזה קפצו ארבעה ספורטאים וכוננו אותו כרגע ספורט גדול.

הם עשו את זה בעיקר באופן שבו התייחסו אל הרגע: הם פשוט התעקשו להישאר בתוכו כל הזמן, לא הסכימו לעזוב. גם כשלא ניצחו, למעשה ניצחו (סלע); וכשניצחו, תמיד עם אגלי זיעה שמרוחים על כדורי הטניס. ניצחון של רוח, פשוט כך. הרוח ניצחה, כי החומר לא יכול לנצח לבדו. בישראל, החומר הוא לעולם הקורבן. אמיר וינטרוב, למשל: הפער שבין המספר 214 וכל מה שהוא מסמן בטניס העולמי (שחקן זניח), לבין הניצחונות שלו על טטסומו איטו ובעיקר על גו סואדה, הוא בדיוק הפער בין מה שאין פה ומה שיש פה.

מה שאין פה: תשתית ספורט ממסדית, שמאפשרת תמיכה ולכן הצלחה לאורך זמן (תרבות ספורט); מה שיש פה, זה מה שיש בכל מקום: כישרונות. וינטרוב הוא התוצאה: כישרון שלא מצליח, ולא יצליח, באופן שיטתי. לעולם יקום וייפול, ייפול ויקום; יקבל תמונה בעיתון אחרי ניצחון גדול בדייויס, יקבל שורה אחרי הפסד קטן בטאשקנט. למעשה, גם דודי סלע, אנדיוני, הראל לוי, נועם אוקון, שחר פאר, יוליה גולשקו, ציפי אובזילר - כולם תוצרים של אותו דבר: כישרון שנאלץ להסתדר, ובעיקר לא להסתדר, לבדו בעולם.

גודל הניצחון של נבחרת הדייויס נגזר בדיוק מהבדידות הזאת של הספורטאים בישראל. בדיוק כמו המתעמלים הישראלים (שטילוב), השחיינים הישראלים (טומרקין, נבו, עברי) והשייטים הישראלים (פרידמן, צוברי, קורזיץ) ¬ בבסיס ההישגים של הטניסאים ישראלים ישנה הברית הזאת שכורתים בינם לבין עצמם אנשים שחוו תלאות דומות וייסורים זהים.

ברית של יתומים מאם ואב, יתומים ממדינה. לכן גם הניצחונות הם תמיד ניצחונות של למרות ולא של בגלל; ניצחונות של בכי ולא של אושר. ראש הממשלה מתקשר כדי לברך, אבל הוא בעצם רוצה לומר: כל הכבוד שהצלחתם בלעדינו. מיום שישי בבוקר ועד יום ראשון אחר הצהריים אי אפשר היה להוריד את העיניים מהטלוויזיה. במשך שלושה ימים חזינו במציאות שיכולה לקרות פה יום אחד. 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ