אמיר ענבר
אלעד זאבי
אמיר ענבר
אלעד זאבי

זו היתה השנה של יוסיין בולט ושל מייקל פלפס. זו היתה השנה של הספורט האולימפי בכלל וגם של נבחרת ספרד בכדורגל. קיץ ספורטיבי עמוס מצליח תמיד למקד אליו את מלוא תשומת הלב, גם בשנה שכולה ספורט, מתחילתה ועד סופה. לא כזו היא השנה שלפנינו. הקיץ הספורטיבי יהיה דלוח. הסיפורים הספורטיביים הגדולים לא ייכתבו באבחה אחת, בכמה רגעי התעלות בתזמון הנכון, אלא בפרקים רבים, לאורך זמן, בסדרה של משחקים או תחרויות.

קובי בראיינט, רפאל נדאל ורורי מקילרוי, כל אחד בענף שלו, נמצאים בשלב אחר בקריירה. האחד כבר מתקרב לסופה, אך כשהוא חלק מאחת החמישיות הטובות בהיסטוריה על הנייר, הפוקוס עליו יהיה גדול מאי פעם; השני תלוי באוויר, בשלב שבו הוא אמור להיות לפני שיאו המקצועי, אך עלול למצוא עצמו דווקא במדרון; האחר כישרוני מספיק כדי להיחשב לאגדה בהתהוות, אבל יש לו דרך ארוכה לעבור עד שיהיה כזה באמת.

קובי בראיינט, כדורסל

יש ספורטאים שמסתפקים בכך שיהיו הטובים ביותר שהם מסוגלים להיות. קובי בראיינט, אחד שכבר היה יכול להביא שלום עולמי אם רק היה מתעל את האמביציה המטורפת שלו לנושאים רציניים יותר מכדורסל, אף פעם לא היה אחד מהם. כבר בגיל 17 סימן כוכב הלוס אנג'לס לייקרס את הרף - להיות טוב יותר מהטוב ביותר בכל הזמנים. קרי, מייקל ג'ורדן.

קובי בראיינט. 30 נק', 7 ריב' ו-7 אס', והלייקרס מגיעים לעשרה ניצחונות העונהצילום: רויטרס

כשהוא בן 34 ורגע לפני עונתו ה-17 ב-NBA, כבר אפשר להניח שג'ורדן הוא כנראה כבר לא יהיה, למרות שאיש לא התקרב אליו יותר ממנו. בראיינט, שטרם השתכנע שנאמרה המלה האחרונה בעניין ינסה להגשים בשנה הקרובה שתי מטרות שיסייעו להעניק משנה תוקף לאחת ההשוואות המפורסמות בענף: להגיע מרחק נגיעה מג'ורדן בטבלת הקלעים של כל הזמנים (פער שעומד היום על 2,808 נקודות) ולזכות באליפות שישית, כמו שיש לאלוהי הכדורסל.

המודל הנוכחי של בראיינט האדם נראה שונה. במקום להשתלח בחברים לקבוצה, הוא מגבה אותם. במקום להתנתק מהקהילה הוא מאמץ אותה בחום, ויעידו על כך חסרי בית בלוס אנג'לס, שזוכים ממנו בחודשים האחרונים לארוחות חמות ואוזן קשבת. השאלה הגדולה יותר היא האם בראיינט השחקן מסוגל ללכת בעקבות האדם, והשנה - יותר מבכל תקופה אחרת בקריירה שלו - התשובה תהיה קריטית מתמיד להצלחתו.

העונה יעמידו הלייקרס את אחת החמישיות המפוארות בהיסטוריה. היכולת של בראיינט להתאים את משחקו לחבריו תקבע יותר מכל איך זה יסתיים, והפוקוס עליו יהיה חד מתמיד. כל פרצוף זועף או תגובה עצבנית לשאלה של עיתונאי יעסיקו מיליוני טוקבקיסטים ויעלו כל פעם מחדש את אותה שאלה בווריאציות שונות: האם הוא מסוגל למתן את האגו, זה שמעולם לא פגש זריקה שלא אהב, לטובת התמונה הגדולה?

בראיינט, אם כן, יהפוך העונה לתוכנית ריאליטי, גרסת הכדורסל לשאלה האם אפשר ללמד כלב מזדקן טריקים חדשים. זה יכול להיות להיט היסטרי שיקבע שיאי רייטינג, אבל גם הפוטנציאל לכישלון קולוסאלי נפיץ ביותר.

רפאל נדאל, טניס

השלמת אליפות ארצות הברית הפתוחה בשבוע שעבר הביאה את טניס הגברים לאיזון שלא ידע שנים: בארבעת תוארי הגראנד סלאם - הטורנירים הגדולים המתקיימים מדי שנה - מחזיקים ארבעה שחקנים שונים. לא עוד שלטון יחיד או דומיננטיות ברורה של מי מהם. ארבעה אסים בחפיסה, ומי יודע איזה מהם יישלף בשבוע הבא, בטורניר הבא.

אילו רק הספורט באמת היה עובד כך, בסימטריה ובתזמון מושלמים. הרי הצלחת האחד היא לעולם מפלת האחרים. וכשמדובר בארבעה, ודאי לא ייתכן שכולם יתייצבו על פסגה אחת בו- זמנית, מביטים על הענף שלהם כשליט נטול דאגות. פעם היו אלה נובאק ג'וקוביץ' ואנדי מארי שנותרו מאחור אל מול שני יריביהם, או רוג'ר פדרר שמתקשה לשמור על הקצב של הסייחים הצעירים. פעם למעלה ופעם למטה. עכשיו זהו תורו של נדאל.

רפאל נדאל. האם יהיה הראשון מבין ארבעת האסים שיוצא מהחבילה?צילום: אי–פי

זה היה קיץ מרגש עבור ענף הטניס. בתחילה טורניר ווימבלדון, אחר כך טורניר הטניס במשחקים האולימפיים על אותו דשא לונדוני, ולקינוח אליפות ארצות הברית. נדאל כמעט לא היה חלק ממנו. הפעם האחרונה שנראה כשבידו מחבט היתה אי שם בחודש יוני, כשהפסיד בסיבוב השני בווימבלדון למדורג 100 בעולם. משם לקח פסק זמן.

האבחנה מספרת על קרע בגיד בברך שמאל. שוב הברכיים הארורות. אלו שכבר בגדו בו כשנאלץ לקחת פסק זמן באמצע 2009. אלו שכבר שנים גוררות הערכות פסימיות לגבי אריכות ימיו בענף. הוא רק בן 26, אבל לא רבים מאמינים שימשיך להתרוצץ במגרשים ולהציג יכולת דומה בגיל 30 למשל. קודם כל, שיגיע במצב כזה לגיל 27. גם בחודשים הקרובים נראה שנדאל כבר לא ישחק ויבקש להתחיל מחדש בינואר. שוב להתחיל מחדש.

בפעם שעברה, למרות כל ההערכות הפסימיות, הוא חזר טוב מתמיד. מיותר להעריך כיצד ישוב הפעם, לא יהיה זה אלא ניחוש. בתקופת היעדרותו, ירד נדאל מהמקום השני בדירוג העולמי אל המקום הרביעי; כאילו שואל עולם הטניס: האם יהיה הראשון מבין ארבעת האסים שיוצא מהחפיסה?

רורי מקילרוי, גולף

כל אמרה חריגה הנוגעת בטייגר וודס או ברורי מקילרוי, שניים מטובי הגולפאים בעולם, תזכה לכותרות. גרג נורמן, אגדת גולף אוסטרלית, תפס השבוע שתי ציפורים במכה אחת כשהצהיר: "מה שאני רואה הוא שטייגר ממש מפחד מרורי. מתי ראינו אותו אי פעם חושש משחקן? זה לא קרה מעולם". הן וודס והן מקילרוי נפנפו את דבריו. "עכשיו", התבדח מקילרוי, "טייגר קורא לי ‘המפחיד'".

לא, אין במקילרוי שום דבר מפחיד. הוא נראה, ובכן, כמו בחור צפון אירי ממוצע שזקוק לעתים לתספורת מוצלחת יותר מזו שמסתתרת לרוב באופן חלקי מתחת לכובעים שהוא חובש במקום שבו הוא הופך למשהו אחר לחלוטין: מדשאות הגולף.

פעמים רבות בספורט שומעים על כישרונות ענק, הדבר הגדול הבא, אגדה שרק מתחילה להיכתב. נדירים ומיוחדים המקרים שבהם ההבטחה מתממשת, שבהם בוקע הפרפר מן הגולם ומתגלה במלוא הדרו. והנה זה קורה, לנגד עינינו. מקילרוי, כישרון שבו דובר שנים, כבר מתעופף; ממדשאה למדשאה, מטורניר לטורניר, מקסים את הסובבים אותו הן ביכולתו בגולף והן ביכולתו להישאר עם הרגליים על הקרקע. בגיל 23, נדמה שהקריירה שלו נעה בפאסט-פורוורד. מקילרוי כבר חווה בשנה שעברה את רגעי הקריסה שמנעו ממנו זכייה ראשונה בתואר מייג'ור (אחד מארבעת הטורנירים הגדולים שמתקיימים מדי שנה), וזמן קצר אחריהם את ההתעלות שהובילה לתואר הנחשק בטורניר אחר.

כמו ענפים אחרים, גולף הופך לענף גלובלי יותר ותחרותי יותר. בחירת מנצח בטורניר משולה לעתים להגרלה. למרות זאת, שוב ושוב, איש לא מצליח להגיע אל הגומה במספר חבטות נמוך ממקילרוי, לרבות וודס - גדול הגולפאים הפעילים. ארוכה קריירת הגולף, וארוכה הדרך לגדולה אמיתית, אבל מקילרוי צועד בה.

רורי מקילרוי. נמצא בדרך הארוכה לגדולה אמיתיתצילום: אי–פי
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ