אילן גולדמן
אילן גולדמן

עד לפני עשור היה נדמה כי שחייה היא עניין השמור ליחידי סגולה. מלבד השחיינים התחרותיים, מתי מעט היו מגיעים לבריכות כדי לשחות, ואותם בודדים שהיו מסוגלים לגמוא 50 בריכות רצופות (1.25 ק"מ) סווגו מיד "כחיות רעות" ונחשדו כיוצאי שייטת 13. "סגנון", "יעילות" ו"תחושת מים", נשמעו כמו מלים בסינית והיו שייכות לפרשנים באולימפיאדה. בין השחיינים החובבנים, הכושר היה האלוהים.

ובכן, מאז דברים קצת השתנו. אם בעבר זה היה רק אתם והמציל, כנסו בשעות הערב לאחת מבריכות השחייה באזורכם, וסביר שתגלו כי היא עמוסה בעשרות שחיינים חובבנים ומאמנים חמורי סבר, שמאיצים בהם "לגלגל כתפיים חלק יותר", "לשחות ארוך יותר" או "לבעוט חזק יותר". אם יתמזל מזלכם אולי תצליחו למצוא נתיב פנוי.

אם אתם רוצים להבין עד כמה השחייה נעשתה פופולארית בישראל, פשוט בואו לצליחת הכנרת. על פי המארגנים, קרוב ל-12,000 שחיינים צלחו את הימה המדלדלת בשנה שעברה. מספר דומה נרשם גם השנה. אם בעבר היתה הצליחה אחד מאירועי השחייה העממיים היחידים בארץ, הרי שרק השנה התקיימו כבר יותר מעשרה משחי-ים שהתפרסו מאכזיב בצפון ועד אילת. גולת הכותרת היתה אליפות אירופה בשחייה ב"מים פתוחים" שהתקיימה בעיר הדרומית ומשכה את טובי השחיינים בעולם.

מועדוני השחייה אינם מפגרים מאחור. הגדולים שבהם כבר מונים מאות אנשים, חלקם אף מצוידים בשחייני עבר אולימפיים כמו ערן גרומי ועדי ביכמן. אליפות ישראל לשחייני מאסטרס (החובבנים) רק הולכת וצוברת תאוצה, ובתחרות שהתקיימה בבריכה האולימפית בווינגייט לאחרונה, השתתפו על פי איגוד השחייה לא פחות מ-342 שחיינים שייצגו 36 אגודות שונות. היציעים בבריכה הלאומית היו מלאים עד אפס ומקום.

שחיינים חובבנים. "השחייה תורמת למצב הנפשי ומפחיתה דיכאון" צילום: אי-פיצילום: אי–פי

אז מה הסוד של השחייה? "זו ההתנתקות מהעולם", מנסה נועה מידן, שחיינית חובבת ממרכז הארץ, להסביר מה גרם לה להתמכר לענף, "זו צלילה אל תוך עולם אחר לגמרי, שמנותק מהרעש בחוץ. אחרי יום עבודה רצחני בו אין לך דקה לעצמך, אתה פשוט נכנס לשקט של המים ושוכח מהכל. לדעתי זה משהו שלא קיים בענפים אחרים".

מידן לא טועה. אחת המסקנות של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) היא "שהשחייה תורמת למצב הנפשי, מפחיתה דיכאון ויכולה לשפר את מצב הרוח אצל גברים ונשים". במספר מחקרים שנערכו במחלקה לחינוך גופני של "ברוקלין קולג'" בניו יורק, גילו החוקרים כי סטודנטים שהשתתפו בשיעורי שחייה (ויוגה) נהנו ממצב רוח טוב יותר, וביחס לחבריהם לספסל הלימודים גם סבלו פחות מתופעות של דכדוך ובלבול.

שמה של השחייה כאחד מענפי הספורט הבריאים ביותר הולך לפניה, ומאמנים רבים מספרים כי המתאמנים שלהם גילו את השחייה בהמלצת רופא המשפחה. היתרון העצום של השחייה הוא שבניגוד לחלק מהענפים האחרים, היא אינה מעמיסה על השלד וכמעט שאינה גוררת פציעות. תוסיפו לכך את קבוצות השרירים הרבות שפועלות בה, ועל פי מחקרים גם את היכולת שלה להקל על מחלות כרוניות, וקיבלתם הסבר לאינפלציה בכמות השחיינים. על פי ה-CDC בארה"ב, השחייה מדורגת שנייה בין פעילויות הספורט הפופולאריות, והערכות מדברות על כך שכבר בשנת 2009 קרוב ל-50 מיליון אמריקאים מעל גיל שבע, שחו בצורה זו או אחרת. השורה התחתונה היא, שפעילויות עממיות כמו טניס, כדורסל, כדורגל ואפילו פוטבול, לא התקרבו לפופולאריות של השחייה.

עבור חלק מהשחיינים החובבנים מדובר בלא פחות מהגשמת חלום. כמעט בכל קבוצה בארץ תוכלו למצוא את מי שהגיעו אל בריכות השחייה בגיל מבוגר מבלי שאי פעם למדו לשחות, או כאלה שמתמודדים עם טראומות שסחבו מהילדות ומנעו מהם להיכנס למים. בשבילם, עצם ההגעה לבריכה והכניסה למים הרדודים היא התמודדות עם שדים ופחדים שרדפו אותם לעיתים במשך 30-20 שנה, מספרים המאמנים. מי שיצליח לשרוד את המפגשים הראשונים, שבדרך כלל יכללו קורס שחייה מקוצר בסגנון חתירה, כנראה ימשיך.

אלא שהשחייה המונוטונית מקיר לקיר עשויה לשעמם לא מעט ספורטאים, והענף כבר מצא עבורם פתרון קצת יותר אקסטרימי: "מים פתוחים". ענף אולימפי החל מ-2008 ואחד מענפי הספורט המתפתחים בעשור האחרון. את אלו שעוסקים בו בארץ תוכלו למצוא בעיקר בחופי הים או במקומות כמו גן השלושה (הסחנה) והכנרת. מה כל כך מיוחד בו? "לפעמים זה התנאים הקיצוניים", גורס דניאל קציר, אחד מחלוצי התחום בארץ, שבשיאו דורג במקום ה-9 בעולם, "השחייה בים, נגד הגלים, יכולה לייצר חוויה מטורפת. אתה שוחה מרחקים ארוכים בטמפרטורות נמוכות, אתה נלחם באיתני הטבע ומתמודד עם הפתעות שונות שהים זורק לעברך. זה אקסטרים לכל דבר".

קציר מבין דבר או שניים בהליכה על הקצה. בעברו כשחיין השתתף במשחה מים קרים (13 מעלות) בדרום אפריקה, ובשיא הקריירה אף סיים במקום השישי במשחה לאורך 57 ק"מ בארגנטינה (שווה ערך לריצה של 200 ק"מ). האתגר הבא שלו, הוא מקווה, יהיה משחה של 240 ק"מ מישראל לקפריסין.

כמי שצריכים לדעת לשחות בים, הטריאתלטים הם אחד מקהלי היעד העיקריים של ענף ה"מים הפתוחים". חלקם הגיעו לטריאתלון (ענף המשלב שחייה, רכיבה וריצה) ללא רקע מוקדם בשחייה, והעובדה שמי המלח מציפים יותר ממי הבריכה, עושה להם את החיים קלים יותר. באימוני ה"מים הפתוחים", כמו אלו שמדי שבוע מתקיימים בחוף מציצים התל אביבי, המאמנים עובדים עם הטריאתלטים על הניווט בים, על טכניקות נשימה שיעזרו להם להתמודד עם הגלים ובעיקר מלמדים אותם שבמים הפתוחים לא יהיה להם "קיר" להישען עליו. "חשוב כל הזמן להזכיר להם שבים אתה רק אורח", אומר מאמן השחייה עמית אופר. כמי שעסק בעצמו בטריאתלון הוא יודע: מול מערבולת או זרמים חזקים, גם רגליים שדיוושו ורצו אלפי ק"מ לא בהכרח יעזרו.

ניר ברק, מנכ"ל חברת שוונג שמארגנת משחים בכל הארץ, אומר כי כמות המשתתפים רק הולכת וגדלה. המסקנה המתבקשת היא כי ענף השחייה כנראה עובר התפתחות מואצת כמו זו שחווה ענף הריצה בישראל בשנים האחרונות. "אנשים פשוט מחפשים לצאת מחוץ לבריכות", הוא מסביר, "הם מחפשים פעילויות מיוחדות ושונות ואני צופה שלא יעבור זמן רב עד שנראה אלפי אנשים בכל משחה".

בניגוד לריצה שנחשבת לפעולה טבעית, שחייה עדיין מצריכה לימוד מוקדם ובתל אביב, לדוגמה, מספר המסלולים הפנויים בכל בריכה הולך ומצטמק. "הגידול פשוט מטורף", מודה אופר, שבעצמו מלהטט את קבוצתו בחיפה בין המסלולים. "פעם היינו נוסעים לתחרויות 4-3 אנשים, היום אנחנו כבר לפחות 40 חבר'ה".

כדי שתנופת השחייה תימשך, קיים צורך נואש לשפר את התשתיות בארץ ולהקים עוד בריכות ראויות. למזלם של המכורים לענף, הים הישראלי לא תלוי בדבר ומספק תנאים אופטימליים למי שפשוט לא יכולים בלי זה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ