אילן גולדמן
אילן גולדמן

כשפטריק מקאו חצה בשנה שעברה את קו הסיום של מרתון ברלין, הרץ הקנייתי עצר את השעונים על זמן בלתי נתפס של שעתיים, 3 דקות ו-38 שניות. מקאו אמנם היה הראשון לסיים ואף קבע שיא עולם חדש, אבל הסיפור האמיתי של המרוץ - נחיל הענק שהכיל 40,000 רצים מ-120 מדינות - עוד השתרך לו קילומטרים רבים מאחור.

בקדמת אותו נחיל, הסתתרו גם וובה בריהון מנתניה שהגיע 20 דקות אחרי הקנייתי, דורון פייביש שהתאמן כל הקיץ בחום המחניק של פארק הירקון וסיים בזמן של 2:38 שעתיים ובהמשך גם דן לייש, עמיחי זיוון ומושיקו ישרים מהרצליה. אבל הם רק היו חוד החנית של חגיגת המרתון הישראלית בברלין: אחריהם חצו את הקו לא פחות מ-107 רצים כחול לבן. מסתבר כי בשביל המרתוניסטים הישראלים, המרוצים מעבר לים הם בהחלט אפשרות מועדפת.

נבירה קצרה בארכיון הרישום והתוצאות של מרתון ברלין, מגלה שזו לא הייתה השנה הראשונה שבה צבא רצי המרתון הישראלי כובש את רחובותיה העיר. מתחילת העשור הקודם ועד היום, מאות רצים ישראלים לקחו חלק במרוץ הגרמני כשהשיא הגיע בשנת 2010, עם השתתפותם של קרוב ל-300 ישראלים. בהתחשב בכך שרק לפני 10 שנים, 14 רצים משלנו זינקו לתחרות – מדובר בנתון מדהים שמספר בצורה הטובה ביותר את סיפור התפתחותו המטאורית של ענף הריצה החובבני בישראל. ביום ראשון זה שוב קורה: הפעם 233 מרתוניסטים ישראלים הולכים לוודא שעברית תהיה אחת השפות הדומיננטיות על המסלול בברלין.

המשלחת הישראלית למרתון ברליןצילום: אילנה שטייאר עומר

בחברת "פרוגרס ספורט" כבר הפסיקו להתרגש מהמספרים. זוהי השנה הרביעית שחברת התיירות התל אביבית מטיסה רצים ישראלים לתחרויות ריצה מסביב לעולם "ובכל שנה כמות הרצים שטסה איתנו למרתונים בחו"ל מכפילה את עצמה", מעיד נציג החבר'ה קובי בכמן. אם בשנה שעברה, המשלחת שיצאה עם "פרוגרס" למרתון ברלין מנתה כ-60 איש, הרי שנכון לרגע כתיבת שורות אלה, בכמן כבר יכול להתגאות ב-135 רצים ובני משפחותיהם. העלויות שנעות בין 800 ל-1,000 יורו אינן מרתיעות את קהל המרתוניסטים הישראלי שמורכב ברובו מאוכלוסיה אמידה, והמחיר הסופי של החבילה, תלוי בעד כמה הרצים ירצו לפנק את עצמם. העלויות לדבריו של בכמן, כוללות את דמי הרישום של הרצים למרוץ (100-60 יורו), הרצאות הכנה שמתקיימות בארץ, וליווי צמוד של אחת מאושיות הריצה בארץ. השנה תהיה זו המאמנת והרצה האולימפית לשעבר, זהבה שמואלי.

אבל השאלה הגדולה ביותר שנשאלת, היא מדוע הישראלים בכלל צריכים לטוס לחו"ל כדי להשתתף בתחרות ריצה? בכל שנה מתקיימים בישראל קרוב ל-100 מרוצים למרחקים בינוניים וארוכים (5, 10 ו-21 ק"מ), כאשר גולת הכותרת היא שלושת המרתונים הגדולים (טבריה, ירושלים ותל אביב) שתקציב הפקתם עומד על מיליוני שקלים.

מולי בליי, 57, רץ ותיק שהספיק כבר להשתתף ב-44 מרתונים (30 מהם בחו"ל), סבור שהמרוצים הגדולים בחו"ל פשוט "מעניקים עוצמת חוויה שקשה לתאר". בליי מספר על פסטיבלים מדהימים של עשרות אלפי רצים, המוני צופים שמחכים למרתוניסטים בצידי הדרך ולהקות ותזמורות שפזורות לאורך המסלול "ויכולות אפילו להזיז את הרץ הכי עייף". חוץ מזה הוא אומר, "אין דרך נפלאה יותר מלראות ולהתנסות במקום חדש מאשר לרוץ בו 42 ק"מ". את תלמידות הקולג' שעודדו אותו עם חולצות טי רטובות במרתון בוסטון, הוא בוודאי לא ישכח.

ומה לגבי המרתונים הישראלים? ציבור הרצים המקומי בוודאי אינו שולל אותם אלא להיפך – בכל שנה נרשמים שיאים חדשים במספר המשתתפים ו"רמת הארגון שלהם בהחלט לא נופלת מזו של חו"ל", אומר בליי שמקפיד להשתתף בהם. התחרות הגלויה שנוצרה בין המארגנים של המרתונים, גם היא יוצרת עניין גדול יותר בכלי התקשורת שמגיעים בכדי לסקר. רק בשנה שעברה, רשם מרתון ת"א (בכלל המקצים) שיא חדש בכמות המשתתפים לאירוע ריצה בישראל (25,000 רצים) והיד עוד נטויה, מספרים בעיריית ת"א.

ואם נקפוץ לכמה רגעים בחזרה לברלין, מלבד החוויה, אחת מהסיבות העיקריות שכנראה משיבה לשם את הישראלים (והזרים) בכל שנה, "הם התנאים האופטימאליים לריצה מהירה ולקביעת שיא", אומר המרתוניסט ואושיית הריצה הישראלית נחשון שוחט. זו כנראה עובדה: מלבד שיאי העולם שנקבעו על ידי הרצים הקנייתים והאתיופים בשנים האחרונות, גם שוחט וישראלים רבים אחרים קבעו את שיאיהם האישיים על המסלול השטוח והמהיר בברלין. מסתבר שמזג האוויר הקריר והעידוד המאסיבי, הם חלק בלתי נפרד ממשוואת ההצלחה של המרתונים האירופים.

כשניצה חדד, 29, החלה להתאמן לריצת המרתון לפני מספר שנים, כולם מסביב שיגעו אותה - "ברלין, ברלין ברלין". האסימון ירד סופית כשקבוצת הריצה שלה דאז, "מרת"א", החליטה לנסוע - לא היה שמץ של סיכוי שחדד תוותר. "תנסה לדמיין מסה של 40,000 רצים שרצים באווירה של אופוריה", היא מנסה למכור את החוויה של הריצה בחו"ל, "אתה שוחה בתוך ים של עידוד אין סופי, הקילומטרים עפים לך ופתאום אתה קולט שזה נגמר". חדד מספרת שכאשר ראתה את שער ברנדנבורג מולה, "התחלתי לבכות". אבל היא לא הייתה היחידה שהתרגשה: גם כשדורון פייביש חצה את קו הסיום, המרתוניסט שחרר לאוויר "זעקת אושר".

פטריק מקאו, מנצח את מרתון ברלין בשנה שעברהצילום: אי–פי

אבל בניגוד לחדד ובליי, יש מי שמתנגדים לגל הנסיעות המאסיבי של הרצים הישראלים לחו"ל. "למה סתם לבזבז כסף על נסיעות למרתונים בחו"ל כשיש לך אותם בארץ", תוהים גורמים הקשורים לענף הריצה הישראלי אשר ביקשו להישאר בעילום שם. הטענות העיקריות של המתנגדים, הם בעיקר כנגד אלו שכמו חדד, נוסעים לעשות את המרתון הראשון שלהם בחו"ל. "זה פשוט אידיוטי לנסוע כל הדרך לאירופה כדי להתנסות במרוץ שבכלל אין לך מושג אם תסיים", הם אומרים. "המרתון הראשון הוא כמו אהבה ראשונה", משיבה חדד מנגד, "אם לא תעשה אותו גדול ונוצץ זה פשוט לא זה".

בין אם המקטרגים צודקים או לא, כל מי שבקי ברזי עולם הריצה הישראלי, יוכל לספר לכם סיפור אחד או שניים, על רץ שנסע כל הדרך "לפריס", "רומא" או "לונדון", רק כדי לעבור להליכה (לפרוש) באמצע הדרך. "אחרי שטעמתי את הטעם המתוק של מרתון בחו"ל, אני בכלל לא חושבת על לעשות מרתון בארץ", מסכמת חדד את הוויכוח.

אז איך זה בכלל מרגיש לרוץ 42.2 ק"מ כשאתה מוקף בישראלים? אלו שכבר השתתפו טוענים שמדובר בחוויה מרגשת. לדבריהם של הרצים, הרגעים המיוחדים ביותר הם על קו הזינוק "כשאתה שומע עברית כנגד כל הסיכויים". מבחינתם, זה בדיוק מה שגורם להם להרגיש בבית, דווקא כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מהארץ ובטנם רוחשת פרפרים. בהתחשב בעובדה שהתיירים הישראלים תמיד מנסים להתרחק מישראלים אחרים בעת שהותם בחו"ל (או לפחות מצהירים על כך), כנראה כשמדובר בריצה, האחווה הלאומית גוברת על הסלידה. רוצים הוכחה? פשוט תגיעו לארוחת הבוקר ביום שאחרי המרתון ותמצאו את "כל הישראלים ישובים סביב השולחנות, מחליפים חוויות, ומשווים תוצאות".

את אפרת כהן , 26, לא ממש מטריד מי יהיה סביבה ברגע הזינוק. אחרי שהתאוששה מפציעה טורדנית שמנעה ממנה להשתתף במרתון ברצלונה, הרצה התל אביבית רק רוצה להגיע כבר לברלין ולרוץ את המרתון הראשון בחייה אחרי "שקמתי כל הקיץ ב-3 לפנות בוקר, ויתרתי על בילויים ואלכוהול, השקעתי את כל נשמתי באימונים ואפילו הפחתתי את שעות העבודה".

לברלין כהן תטוס עם קבוצה של 30 איש (My- way), מלווה באמה ואחותה שיעזרו לה להתמודד עם המתח. "הכל מתנקז ליום אחד", היא מנסה להסביר את התחושה שמציפה אותה כבר מספר שבועות, "אתה אף פעם לא יודע מה יהיה ביום של המרתון וזה יוצר לחץ אדיר. אני מדמיינת את השנייה שבה כולם מצטופפים על קו הזינוק, את האווירה המטורפת והמחשמלת. רק המחשבה על זה מעלה לי חיוך על הפנים. בא לי כבר להיות שם", היא מודה.

כהן לא לבד. כמוה יש עוד 232 רצים ישראלים. בין אם ג'פרי מוטאי יצליח לשבור את שיאו בן השנה של פטריק מקאו או לא, תהיו בטוחים שהישראלים יעשו חיים כהרגלם. איך אומרים הרצים? "בשנה הבאה בברלין הבנויה".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ