המין היפה משתלט על ריצות המרתון - ענפים נוספים - הארץ

המין היפה משתלט על ריצות המרתון

אחוז המשתתפות בריצה הארוכה נמצא בעלייה מתמדת, ובקרוב הן יהוו רוב מוחץ. הגברים מרוצים: "זה מקום נהדר להכיר נשים"

אילן גולדמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילן גולדמן

כשאמבר מילר השתתפה במרתון שיקגו בשנה שעברה, עיניהם של מאות אלפי הצופים שהתגודדו לצדי הדרך, היו נשואות לעברה בלבד. עם כל קילומטר שהרצה זהובת השיער מ"ווסטצ'סטר" גמעה, המבטים רק הפכו נוקבים ופולשניים יותר. מילר היא אומנם מרתוניסטית מנוסה והשתתפה במרתון שיקגו מספר פעמים, אך היא הייתה רחוקה שנות אור ממובילת המרוץ, הרוסיה ליליה שובוקובה. הסיבה לתשומת לב הקיצונית הייתה בטנה התפוחה. מילר השתתפה במרוץ כשהיא נמצאת בשבוע ה-38 להריונה ובבטנה תינוקת במשקל 3 ק"ג, שפשוט רצתה לצאת החוצה.

בסופו של דבר מילר סיימה את אותו מרתון בשיקגו ואף כרעה ללדת את בתה "ג'ון" מיד אחריו. את 42.2 הק"מ היא השלימה ב- 6.5 שעות – 3 שעות יותר ממה שהורגלה במרתונים הקודמים בהם השתתפה – אך זה בהחלט הספיק כדי לכלול אותה בסטטיסטיקה: מתוך 35,670 אלף רצים שהשלימו את המרוץ (2011) – 15,414 היו נשים. בהמרה פשוטה לאחוזים: קצת מעל 42%. בהתחשב בכך שלפני 40 שנה בלבד, השתתפותן של נשים בתחרויות מרתון עדיין נאסרה על ידי הוועד האולימפי "מסיבות בריאותיות", הריצה של מילר הייתה לא פחות ממפגן הרואי לכוחו העולה של המין הנשי בריצות המרתון.

ממסי עד לונה צ'מטאיי

דו"ח שפרסם לאחרונה "Running USA", ארגון אמריקאי שלא למטרת רווח המקדם את ענף הריצה בארה"ב, מאשר כי בנות המין היפה מטפסות בהדרגה במרחקי הריצה ואינן מתכוונות לעצור. הנתונים שמופיעים בו חושפים כי בשנת 2011, נשים היוו 41% מסך כל משתתפי המרתונים הגדולים בארה"ב. מבט לאחור מגלה כי מאז 1995, אחוז הנשים המשתתפות בתחרויות מרתון בארה"ב עלה בכמעט 20%.

"לא יעבור זמן רב עד שנשים תהוונה רוב מוחץ בתחרויות המרתון", מעריכים מארגני המרוצים הגדולים בארה"ב וקנדה שכבר מזמן נערכים לתופעה. "הנשים הם הכוח הדוחף מאחורי בום הריצה השני (הראשון החל בשנות ה-70 – א.ג)", הם מספרים. בינתיים, הנתונים מראים כי הם אינם טועים."אם בשנת 2008 נשים היוו 40% מכלל המשתתפים באירוע שלי – הרי שבשנה שעברה המספר קפץ ל-44%", מאשר בריאן איסטקוט, מנהל מרתון "מיסיסאוגה" הקנדי. הגידול המשמעותי ביותר נרשם בקטגורית הגיל 20-30.

אחת מהסיבות העיקריות לצמיחה המטאורית היו המחסומים שנפלו. נשים אמריקאיות רבות מספרות כי הרגע המכונן ביותר מבחינתן, היה בשנת 1994, כשצפו בכוהנת הטלוויזיה, אופרה ווינפרי, מתאמנת למרתון בשידור חי. "אחרי זה נשים כבר לא יכלו לטעון כי אין להם גוף מתאים לריצה", מספר ראיין למפה, הדובר של-Running USA, "למה לאופרה יש?". נשים שחשבו עצמן לעסוקות מדי בכדי לרוץ, גילו בזכותה כי אין דבר כזה לא יכולה, אלא לא רוצה. קטליזאטור נוסף היו תכניות האימונים שהחלו לזלוג לרשת ועשו חיים קלים יותר לכל מי שרצתה להתחיל.

אך מה היא הסיבה האמיתית שגורמת לנשים מטבריה ועד טוקיו לחשוק שיניים ולרוץ מרתון? "זה בעיקר האתגר", טוען איסטקוט, שמייחס את מרבית החשיבות למרחק המייגע שהיה שמור בעבר ליחידי סגולה. אך דעתו של מארגן המרוצים הקנדי, מייצגת בעיקר את הפן הגברי של התופעה. לנשים מסתבר, יש סיבות אחרות: "אצלנו הנושא של איסוף הכספים והצדקה למשל, יכול להיות מאוד דומיננטי", מספרת אנדראה אבי, מנהלת השיווק של מרתון ונקובר. "מעבר לזה יש את מועדוני הריצה, החברים והשותפים לאימונים". בעוד מרבית הגברים מתעניינים בשיפור הזמנים, מדבריה של אבי עולה כי את הנשים מעניין יותר הפן החברתי של הריצה.

לפעמים זה אפילו יותר פשוט. כשע', ספורטאית חובבת ממרכז הארץ, גילתה את הריצה למרחקים, המטרה היחידה שלה הייתה "לעשות כושר, להפחית קצת במשקל ולמצוא משהו שיהיה רק שלי" – רק לאחר מכן היא הרשתה לעצמה לפתח שאיפות. "כאמא עסוקה לילדים, רציתי למצוא ענף שבו אוכל לשים את הנעליים שלי ולצאת", היא מספרת. אבל לא עבר זמן רב, וע' כבר הצטרפה למועדון ריצה קרוב לביתה והשתתפה במרתון הראשון שלה בחו"ל. כשאני שואל אותה מה גורם לה להתמיד באימונים, התשובה שלה היא פשוטה: "אני פשוט מפטפטת עם אנשים כל הדרך. אם לא יהיה לי כיף, אני פשוט לא אמשיך לרוץ". הדיבורים הם גם הסוד שלה ל"החליק" את תחרויות המרתון המפרכות, היא מתוודה.

זו גם הסיבה שע' אינה מרבה להשתתף במרתונים בארץ. לטענתה מספר הנשים שרצות את המרחק בישראל עדייו נמוך באופן יחסי לשאר העולם. היא צודקת. מבדיקת הנתונים של המרתונים הוותיקים בישראל (מרתון טבריה ותל אביב המחודש) עולה, כי בשנה שעברה, שיעור המזנקות בשני המרתונים עמד על 10% (בקירוב) מכלל המשתתפים. החדשות הטובות הן שבכל שנה נרשמת עלייה במספרים ורק לפני מספר שבועות, מארגני המרוץ בטבריה הכריזו כי במרתון הקרוב "11% מהרצים הם נשים".

מי שאינם מתלוננים על המסה הנשית הם כמובן הגברים. אם עד סוף שנות ה-70 הם נאלצו לאכלס את קווי הזינוק של תחרויות המרתון עם בני מינם בלבד, "היום הנוף מסביבנו הוא הרבה יותר מגוון", מודים הרצים, "זה אפילו הפך להיות מקום נהדר להכיר נשים". רצים בארה"ב מספרים כי לעיתים הם מגיעים למרוצים בהם יחס הנשים והגברים עשוי להיות 8 ל-1 – "גן עדן" הם מכנים זאת.

אבל את התודה שלהם, הגברים בינתיים חייבים לנשים כמו רוברטה גיב וקתרין סוויצר – שהחליטו ללכת כנגד המוסכמות בשביל להפוך את עולם המרתונים לצבעוני יותר. אחרי שבשנת 1966 המארגנים של מרתון בוסטון אסרו עליה להשתתף במרוץ בטענה ש"נשים אינן יכולות להתמודד עם המרחק", גיב התפרצה לתחרות מתוך השיחים וסיימה את המרתון בזמן של 3:21 שעות. שנה לאחר מכן, היה זה תורה של סוויצר, סטודנטית בת 20 מאוניברסיטת סירקיוז, שהחליטה "לשנות את החוקים הארכאיים" וסיימה את המרוץ כעבור 4:20 שעות, כשחבריה לספסל הלימודים מסוככים עליה בגופם מפני המארגנים. זה עבד. חמש שנים מאוחר יותר, בזכות השתיים שהפכו את הנושא לתפוח אדמה פוליטי לוהט, שעריו של מרתון בוסטון נפתחו בפני המין הנשי.

אחרי מאבק עיקש גם הוועד האולימפי נכנע ולוס אנג'לס (1984) הייתה לעיר הראשונה שאירחה מקצה מרתון אולימפי לנשים. הדבר התאפשר רק לאחר פרסומם של מחקרים שהפריכו את הטענות כי ריצות ארוכות מסכנות את בריאות הנשים. מדליית הזהב האולימפית הראשונה בריצה המפרכת מכל הלכה לג'ואן בנואה האמריקאית – כוכבת המסלול הפכה בין לילה הפכה לסמל פמיניסטי.

אולם זה לא היה רק עניין של תהילה. תנופת הריצה הביאה עימה גם התעניינות מסחרית בנשים. אחרי שנים בהן השתמשו בציוד גברי לחלוטין, בתחילת שנות ה-80 חברות כמו נייקי החלו למכור דגמי נעליים וציוד ספציפי לנשים. אם תהיתם מתי חזיית הריצה הראשונה למשל הומצאה, זה היה בערך באותן שנים. "כיום המצב לגמרי שונה", טוען ג'ון בינגהאם מהמארגנים של מרתון סיאטל, "אומנם עבר רק דור מאז, אבל זה עולם אחר". בינגהאם מדבר מניסיון. במרוץ אותו הוא מנהל, 65% מהמשתתפים (במקצה חצי המרתון) בשנה שעברה היו נשים.

כיום זאת עובדה. בארה"ב הנשים מכתיבות את הקצב – הן פני עתיד. האם ריצות למרחקים הופכות להיות נחלתן? אם שופטים על פי הסטטיסטיקה והמפרסמים, אפשר בקלות לומר שכן. קחו לדוגמא את הפרסומת של אחת מחברות ההלבשה האמריקאיות הגדולות, שמראה בחורה יוצאת לריצה מהחוף המערבי, בעוד החבר שלה יוצא לריצה מהחוף המזרחי – השניים אמורים להיפגש איפשהו בדרך. בסופו של דבר האחרון קורס ומסיים בבית החולים והחברה שלו היא זו שמגיעה אליו – מסר ברור כי הכוח הוא כעת בידי הנשים.

אם לשפוט על פי ניסיון העבר, ארה"ב היא האינדיקציה למה שצפוי להתרחש גם אצלנו בתחום הריצה (בעוד שנים רבות כנראה). הנתונים האחרונים שהתפרסמו בארה"ב מדברים על "מגיפה": רק בשנה שעברה, 7.6 מיליון רצות אמריקאיות סיימו תחרויות ריצה בתוך ארה"ב - המרתון היה רק קצה הקרחון. במרוצים ל-5 ק"מ, נשים בארה"ב מהוות כיום 57% מכלל המסיימים, במרוצים ל-10 ק"מ קצת מעל 54% ובמרחק חצי המרתון מתקבל הנתון המדהים מכולם: 59% מכלל המסיימים הן נשים - גידול של 16% ביחס לשנת 2010. אין ספק כי בניו יורק, בוסטון ושיקגו, הנשים הן אלה שלובשות כעת את מכנסי הריצה. השאלה הגדולה היא האם זה גם יעבוד בטבריה תל אביב וירושלים?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ