שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איש הברזל

אתגר מסוג אחר

3.8 ק"מ של שחייה, 185 ק"מ של רכיבה על אופניים ולקינוח ריצת מרתון מלאה. זה כל מה שצריך כדי לזכות באליפות העולם באיש הברזל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן גולדמן

האגדה מספרת כי תחרות איש הברזל נולדה ב-1977, בעקבות וויכוח שטותי בין מספר ספורטאים בשאלה "מי קשוח יותר" - רצי המרתון, השחיינים, או בכלל רוכבי האופניים?

אותו וויכוח מלמדת ההיסטוריה, לא נגמר שם, וחודשים ספורים אחריו כבר נערכה תחרות "האיירונמן" הראשונה בהוואי. הסיבה העיקרית לשמה - 15 המטורפים שהתייצבו לאתגר הסכימו לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 185 ק"מ, ולקנח בריצת מרתון מלאה - הייתה כדי ש"נוכל להתרברב על כך לשארית חיינו", כתבו המארגנים. המנצח אגב היה איש חיל הים האמריקאי גורדון הלר  שסיים את התחרות כעבור 11 שעות ו-46 דקות.

הערב, בשעה 19:00 שעון ישראל,  - 34 שנים אחרי - לא פחות מ-2094 מתחרים יזנקו לאליפות העולם באיש הברזל, שבאופן מסורתי נשארה בהוואי. מתוכם, 131 מקצוענים אשר "סובלים" בשביל הכסף ויגיעו לקו הסיום כעבור 8-10 שעות. כל השאר: ספורטאים חובבנים שקבעו את קריטריון הכניסה לתחרות. להם, אם אפשר להסתמך על נתונים משנים קודמות, האתגר העצום ימתח על פני 11-12 שעות לערך. אבל שאלה שחייבת להישאל כשמדברים על איש ברזל: מדוע הם בכלל מוכנים לעשות זאת לעצמם?

"אני אוהבת לאתגר את עצמי", טוענת קטי, 42, אשת ברזל חובבנית ממיין, "תחרות ה'איירונמן' גורמת לי להתמודד עם עצמי ובעיקר מול הפחדים שלי. המרחק העצום והמכשולים שבדרך, מוציאים ממני את האומץ ובוחנים את כוח הרצון שלי. זה פשוט גורם לי להרגיש חיה", היא מסכמת. התשובה של קטי, שמקדישה קרוב ל-20 שעות בשבוע לאימונים, היא אולי הפופולרית ביותר בקרב אנשי הברזל החובבנים אשר רובם משתייכים לקבוצת הגיל 40-44, ואולי גם מהווה את ההסבר הרציונלי ביותר לזינוק המטאורי של אחת מהתחרויות הקשות בעולם בשנים האחרונות.

תחרות איש הברזל בניו יורק. כמה אנשים מסוגלים לעשות זאת? לא הרבהצילום: אי–פי

הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט הארץ

אולם ישנן סיבות נוספות: "אני עושה זאת כי בעולם הגברים זה מעניק לך נקודות", מודה באופן מפתיע זאק, איש ברזל אמריקאי בן 45. "אצלנו (הגברים), סיום תחרות 'איירונמן' נחשב למשהו עצום". זוהי האמת. אנשי ברזל רבים מספרים כיצד הכניסה של ענף הסיבולת לחייהם הפכה אותם למוערכים יותר בקרב הסובבים אותם, ואף שיפרה את ביטחונם העצמי.

חלק מזה קשור באופן הדוק לשינוי הנלווה במראה החיצוני שמגיע בגיל בו דעיכה פיזית מתחילה להוות אחד הסממנים הבולטים אצל גברים (חלק ממשבר גיל ה-40): "לבעלי זה שינה את החיים", מספרת אמי גודמן, "הוא נראה אחרת, ואפילו עומד זקוף יותר".

מסקר שנערך בארה"ב על ידי חברת "אקטיב", עולה כי 88% מהטריאתלטים הבוגרים גילו את הענף כיוון שרצו להיכנס לכושר. הסיבה שהמשיכו לעסוק בו מגלה הסקר, היתה כי "הם אהבו את המראה והתחושה שהספורט נתן להם". בהתחשב בנסיבות, לא מפתיע לגלות אם כן, שאיש הברזל האמריקאי הממוצע, יהיה מוכן להוציא 22,000 אלף דולר בשנה על ענף ספורט שמשפר את המראה החיצוני שלו, כפי שעולה מדו"ח שפרסמה חברת הספורט K-Swiss. "אנחנו לא נשב ונחכה עד שנזדקן", אומרים אנשי הברזל.

"אנחנו עושים זאת גם כדי לבדוק את הגבולות - להוכיח לעצמנו שאין כזה דבר בלתי אפשרי", מוסיף זאק שמבחינתו מצטער על כך שלא גילה את התחום בגיל צעיר יותר. אבל אין לו מה לדאוג: "ארבעים הוא ה-20 החדש בעולם הטריאתלון", טוען ג'ון דיוק, העורך של מגזין הסיבולת "לאבה" אשר מדגיש כי הגיל החציוני של "הטריאתלטים החדשים" הוא בכלל 41. יש בכך הגיון: מבחינה פיננסית זהו השלב בחיים, בו אנשים סוף כל סוף יכולים להרשות לעצמם להגשים חלומות ולפנות משאבים לטובת התחביבים שלהם.

אצל המקצוענים כאמור, הסיבות שמושכות אותם לתחום "האיירונמן" שונות. זה לא רק המשכורת הקבועה והפרסום. אם תשאלו את כריסי וולינגטון למשל, אלופת העולם באיש הברזל, היא תגיד לכם כי המניע העיקרי מאחורי היכולת שלה לסבול את המרחק העצום הוא הניצחון – "משם מגיעה המוטיבציה שלי", היא מודה. גורם נוסף שעזר לה לנצח את אליפות העולם בארבעה מקרים שונים, היה "הפחד שמישהו יחשוב אותי לחלשה".

"ההבדל הגדול בין המקצוענים לחובבנים, הוא שבשביל החובבנים, המטרה האישית שהציבו לעצמם הייתה העיקר ולא התחרות או הניצחון", מחדד את הנקודה ד"ר לסטר מאיירס, ראש היחידה לרפואת ספורט באוניברסיטת פייס שבניו יורק.

אולם יש מקרים בהם נדמה שהגבולות בין שתי הקבוצות מטשטשים. העובדה שבשנה שעברה, וולינגטון התייצבה לאליפות העולם בקונה פצועה אחרי שהתרסקה עם אופניה, לא הצליחה לרגש אף אחד מהחובבנים. "זוהי תופעה נפוצה למדי בסצנת 'האיירונמן", מאשר לנו טריאתלט ישראלי. למרות שאינם מקבלים תשלום, מסתבר שכשמדובר בתחרויות, אנשי ברזל רבים יהיו מוכנים לסחוב פציעות שנובעות מעומס האימונים – בדיוק כמו המקצוענים.

תחרות איש הברזל בשווייץ. המקצוענים יסיימו כעבור 8-10 שעותצילום: רויטרס

וכאן שוב עולה השאלה, מדוע אנשי ברזל מוכנים להתמודד עם הכאב וללכת כה רחוק? "אצל חלקם זה מאפיין מולד", מנסה להסביר ג'סטין אנדרסון, יועץ במרכז לפסיכולוגית ספורט בדנטון טקסס, את הסיבה שמושכת אנשים לנסות את אתגר ה"איירונמן". "לחלק מהאנשים זה פשוט עושה את זה. הם מתמכרים לריגוש, לאדרנלין ואחר כך פשוט מחפשים פעילויות שיעניקו להם את אותה התחושה – שאין דבר יותר טוב בעולם. לחלק זו תהיה קפיצה ממטוס וטיפוס על האוורסט, לאחרים זו תחרות איש הברזל", הוא אומר. זה אולי מסביר מדוע 90% מאלו שמשלימים תחרות טריאתלון, טוענים כי בכוונתם לחזור על כך.

לעומת אנדרסון, ד"ר מאיירס מאמין כי המפתח להבנת תופעת איש הברזל, טמון בעיקר בייחודיות של הענף: "לא מדובר בעוד ענף ספורט שהמוני אנשים פונים לעסוק בו", הוא מסביר, "מגיעים אליו מספר מאוד מצומצם של אנשים שיש להם את היכולת להתאמן בשבילו".

על פי התיאוריה של מאיירס, כפי שהוא פורס אותה בהרחבה באתר האמריקאי "מד ווב", המפתח להבנת התופעה הוא כבוד וזהות. ההנחה שלו גורסת כי אלו שמשלימים את 226 הק"מ שמרכיבים את תחרות איש הברזל - גברים או נשים - יזכו לכמות לא קטנה של כבוד מהסובבים אותם, ובכך יוכלו גם להבדיל עצמם מהם. אחת הדרכים הפופולאריות לעשות זאת היא קעקוע האות ""M – הסמל המסחרי של חברת "איירונמן" - על אחד מאברי הגוף.

"יש סטטיסטיקה שאומרת כי רק חצי אחוז מאוכלוסיית העולם מסוגלת להשלים מרתון", טוען ריק הול, דיאטן שמתחרה באופן קבוע בתחרויות איש הברזל, "עכשיו תוסיפו לכך 4 ק"מ של שחייה ו-180 ק"מ של רכיבה על אופניים, ותדמיינו לבד כמה אנשים יכולים או יוכלו לסיים את התחרות".

אבל לא כולם מסכימים עם הול. בעוד חלק מהמשתתפים ישאל במהלך התחרות "מדוע אנו עושים זאת לעצמנו", יש כאלו הסבורים שתחרות איש הברזל אינה קשה כפי שהיא נראית: "אחרי כמה ניסיונות, הבנתי שזה לא נורא כפי שזה נשמע", טוען ביל, איש ברזל מאטלנטה, "זה פשוט מאוד ארוך". כשמדברים על "איירונמן" ברמות החובבניות זהו בעצם העניין – הסבלנות: היכולת לחתור, לרכוב ולרוץ (וכמובן לאכול בין לבין) בקצב שמרני, מבלי לבזבז כוח מיותר במשך פרק זמן שלעיתים עלול להגיע ל- 16 שעות.

כמה אנשים מסביבכם אתם מכירים שמסוגלים לעשות זאת? כנראה שלא הרבה. זו אולי גם הסיבה, בניגוד לענפי ספורט אחרים, מדוע הקהל שמגיע לאירועים, מוכן לעודד כל אחד מאנשי הברזל הנאבקים להגיע לקו הסיום ללא יוצא דופן. אם יעשו זאת בהליכה או ריצה, את האוהדים והמייסדים של המפלצת הנקראת "איירונמן" זה כבר לא כל כך מעניין. המציאות העכשווית מוכיחה, כי הרוח של אותו וויכוח בהוואי, כבר תפסה כיוון אחר לגמרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ