אילן גולדמן
אילן גולדמן

"My Body is ok" (הגוף שלי בסדר). אלו היו מלותיו המדויקות של פטריק מקאו במסיבת העיתונאים שקדמה למרתון פרנקפורט. המציאות הבוקר הוכיחה אחרת: כבר מדקות הזינוק נע מקאו באי נוחות מסוימת, כשמעת לעת הוא שולח יד אל ירכו הימנית. למרות ביצוע אטי ומסורבל במיוחד, שמנע ממנו להגשים את שאיפתו ולשפר את שיאו העולמי, הצליח הקנייתי לגבור על מתחריו בקילומטרים האחרונים ולסיים ב-2:06:12 שעות, 43 שניות לפני האתיופי דרסה צ'מסה.

זו לא היתה ההצגה שהצופים בבית חיכו לה. אחרי שלל הצהרות וצילומים, ניתן לומר בנקל כי מעל מרתון פרנקפורט ריחפה אווירת שיא עולם. מספר ימים טרם הזינוק סיפר מקאו לתקשורת הגרמנית כי "עד כה האימונים שלי הלכו נהדר, לא היו לי פציעות מיוחדות והכושר דומה לשנה שעברה". כוונתו לכושר אתו הגיע אשתקד למרתון ברלין כדי לקבוע 2:03.38 שעות ולמחוק את שיא העולם של היילה גברסלאסי.

בפרנקפורט דברים נראו אחרת. הטמפרטורה בזינוק נשקה ל-0 מעלות והצליחה להקפיא את 25,000 הרצים בשלל המקצים. כעבור 5 קילומטרים כבר ניתן היה לומר כי חלומות שיא העולם שייכים למציאות אחרת: דבוקת הרצים המובילה חצתה את מדידת הזמנים הראשונה ב-15:05 דקות – קצב אטי מאוד בהשוואה ל-14:36 הדקות שמקאו קבע באותה נקודה בברלין.

יותר משלוש דקות משיאו, ועדיין ראשון. פטריק מקאו מנצח בפרנקפורטצילום: אי–פי

כעבור 10 ק"מ הורע המצב. למרות שהקצב גבר מעט, חבורת המובילים קבעה זמן של 29:56 דקות – זמן אטי ב-39 שניות ממה שרץ מקאו בדרך לשיא העולם. הוא אף התקשה להיצמד לאחורי הדבוקה. האם היה זה הקור שהקשה עליו? סביר להניח שלא. "אני רגיל למזג אוויר גרוע", טען שוב ושוב בימים האחרונים כשצצו שאלות בנושא. אולי היתה זו אותה פציעה שהרסה לו את מרתון לונדון וניפתה אותו מהנבחרת האולימפית? אם לשפוט לפי הצילומים, כנראה שגם פה התשובה שלילית. הוא נראה אוחז את רגלו הימנית מדי כמה קילומטרים בעוד מנהלו, זיין ברנסון, דיווח בעבר כי הפציעה "המינורית" בכלל היתה ברגל שמאל.

בנקודת חצי המרחק לא נרשמו הפתעות. המובילים הגיחו כעבור 62:52 דקות, כשמקאו מדדה מאחור ומצבו אינו ברור. התכנית המקורית בשבילה טרח והביא את ה"ארנבים" (מכתיבי הקצב) האישיים שלו, צ'רלס קיט'קו מומו ו-וילפריד קירווה, היתה לגמוא את 21.1 הק"מ הראשונים ב-61:40 דקות – בדיוק הזמן שקבע אשתקד בפרנקפורט יריבו, ווילסון קיפסנג, כשהיה רחוק רק ארבע שניות משיא העולם של מקאו. כאמור, זה לא עבד.

ככה זה כנראה. ריצת מרתון היא עסק בלתי צפוי. גם אם הכרזת על כוונה לקבוע שיא עולם והגעת בכושר מתאים, הכל יכול לקרות. כשדרסה צ'ימסה, רץ מרתון אתיופי מהדרג השני, עבר לפתע להוביל בחצי השני של הריצה, נדמה היה כי אם לא שיא עולם, לפחות מרתון פרנקפורט יספק סוס שחור אלמוני שאיש לא חזה את ניצחונו. מקאו, למרות הכאב ממנו כנראה סבל, התעורר לפתע. אולי היה זה הפרס הכספי שנצץ, אולי הכבוד. מי יודע, העובדה הברורה היא שמשהו גרם לשיאן העולם לחזור לחיים ולסגור את הפער. הרצים האחרים נותרו הרחק מאחורי השניים.

מרתון פרנקפורט, היום. 25,000 רצים במקצים השונים בקור מקפיא

לבסוף, אחרי שעקף את צ'ימסה בהגברת קצב אכזרית, נותר מקאו לבדו כשברקע משדרים הגרמנים את אותו תחקיר מפורסם של האג'ו ספלט, שטען כי הרצים הקנייתים - יש שאומרים גם מקאו עצמו - משתמשים בקביעות בחומרים אסורים. נכון או לא, הזמן שקבע כאשר חצה את קו הסיום היה אטי בכמעט שלוש דקות משיאו. למרות ריקודי הניצחון, מדובר כנראה באכזבה אישית כבדה למי שהגיע עד גרמניה בעיקר כדי להוכיח להתאחדות האתלטיקה הקנייתית שטעתה כאשר נמנעה משליחתו למשחקים האולימפיים.

אז מה יהיה עם שיא העולם? מקאו ממשיך להתעקש מעל כל במה כי הוא מסוגל למתוח את גופו עד 2:03:10 שעות, אך נראה כי בינתיים - ובמיוחד אחרי הניסיונות האמיצים של ג'פרי מוטאי וקיפסנג בברלין ובלונדון - אין כרגע אף אדם "נורמלי" שיהיה מסוגל לרוץ במהירויות כאלו. ובעצם, האם מקאו היה "נורמלי" כשקבע את השיא שלו?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ